ומכאן, לעקרונות המרכזיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ושעליהם מלין סימון בערעורו - דחיית עקרון השוויון בין הצדדים והקביעה כי חלק מהתביעה התיישן.
דחיית עקרון השוויון והשכר הראוי
9. סימון טען כי מאחר שויזל והוא החזיקו במניות החברה בחלקים שווים, ובהינתן שהוא צירף בשעתו את ויזל לחברה והעניק לו מחצית ממניותיה ללא תמורה, הייתה הסכמה בין הצדדים כי כל סכום שישולם על ידי החברות למי מהצדדים, אם כדיבידנד ואם בדרכים אחרות, ישולם באופן שווה גם לבעל המניות השני, ללא כל תלות בשינויי נסיבות.
10. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, ואין לי אלא להצטרף למסקנתו.
אין חולק כי סימון צירף את ויזל לחברה והעניק לו מחצית ממניותיה ללא תמורה. ברם, הדבר קרה בשנת 1965, ובמשך 35 שנה הקדיש ויזל את מרצו, כשרונו והידע שלו, והגדיל והאדיר את ערכה של החברה, עד שעיקר פעילותה נמכרה לחברת מגדל תמורת הסכום "הצנוע" של 106 מליון ₪. לאחר שנת 2000, בהיותו כבן 80, סימון הפסיק את פעילותו המסחרית בחברה, והיה זה ויזל שהמשיך לעבוד בחברה כמנהל פעיל. במצב דברים זה, כאשר אחד מהשותפים ממשיך לעבוד והשני פורש מפעילות, קשה להלום כי השניים יהיו זכאים להמשיך לחלוק ביניהם את המשכורות ודמי הניהול באופן שווה, כאילו לא קרה דבר. קבלת טענתו של סימון, משמעותה שויזל "התנדב" להמשיך לעבוד ולנהל את החברות במשך 14 שנים – התקופה שעבד יעקב בלאה וברחל יחדיו - באופן שתרם גם לרווחיו של סימון, שפרש מפעילותו בעסק והתמסר לענייניו הפרטיים.
וכך סוכמו הדברים על ידי בית משפט קמא, בדחותו את טענת השוויון שהעלה סימון:
"אין זה 'טבעי' או 'מובן מאליו' כי החזקה שווה במניות משמעה כי גם כספים שהועברו על-ידי החברות לבעלי מניותיהן ללא קשר להחזקה במניות, יחולקו שווה בשווה. ודאי שאין זה טבעי או מובן מאליו כי יהיה שוויון בין הצדדים ביחס לכספים שהחברות משלמות כנגד עבודה של בעלי המניות בהן, כאשר הם אינם משקיעים כמות דומה של עבודה בהן (שם, פסקה 28).
מסקנה זו משקפת בעיני גם את ההיגיון העסקי הסביר. קשה לטעמי להניח כי הצדדים הסכימו לכך שבעל מניות אחד (ויזל) יהיה פעיל בחברות במשך תקופה כל-כך ממושכת לבדו וללא תמורה, שעה שהאחר אינו פעיל בהן כלל. [...] סימון נהנה מהשותפות עם ויזל בכל השנים בהן הוא חדל לעבוד בחברות וויזל הוסיף להיות פעיל בהן. מדובר כאמור בתקופה ארוכה מאוד בה עבודתו של ויזל הוסיפה להניב לחברות רווחים גבוהים, שסימון נהנה ממחצית מהם" (שם, פסקה 39).