בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4673/21
ע"א 4686/21
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת י' וילנר
כבוד השופט א' שטיין
המערערים בע"א 4673/21 והמשיבים 2-1 בע"א 4686/21: 1. משה ויזל
2. משה ויזל (2009) בע"מ
נ ג ד
המשיבים 6-3 בע"א 4673/21 והמערערים בע"א 4686/21: 1. הרולד סימון
2. הרולד סימון בע"מ
המשיבים 6-3 בע"א 4673/21 והמשיבים 7-4 בע"א 4686/21: 1. יהודה דוידסון
2. רמי ויזל
3. תושיה סוכנות לביטוח (1965) בע"מ
4. סמל השקעות בע"מ
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 016993-05-16 שניתן ביום 03.05.2021 על ידי כבוד השופטת ר' רונן
תאריך הישיבה: י"ב בטבת התשפ"ב (16.12.2021)
בשם המערערים בע"א 4673/21 והמשיבים 3-1 בע"א 4686/21:
עו"ד אופיר נאור, עו"ד עדי גרנות
בשם המשיבים 2-1 בע"א 4673/21 והמערערים בע"א 4686/21: עו"ד דן דורון, עו"ד אורן פכטהולד,
עו"ד נתן שגיא
בשם המשיב 3 בע"א 4673/21 ומשיב 5 בע"א 4686/21:
עו"ד יואב נרי
בשם המשיבים 6-5 בע"א 4673/21 והמשיבים 7-6 בע"א 4686/21:
עו"ד אשר דל
פסק-דין
השופט י' עמית:
1. שני שותפים היו בעירנו, האחד שמו סימון והשני שמו ויזל. משך כ-50 שנה שררה הרמוניה בין השניים שעשו חיל בעסקיהם, אך ביום בהיר אחד גילה סימון, לטענתו, כי ויזל משך כספים בסכומים גבוהים בהרבה מהכספים שנמשכו על ידו, וכי רמי, בנו של ויזל המועסק כמנכ"ל של העסק, קיבל שכר ומענקים בסכומים העולים בהרבה על השכר שסימון סבר כי הוא זכאי לקבל. משכך, הגיש סימון לבית המשפט המחוזי תובענה כספית שהועמדה על כ-46 מליון ₪ כנגד ויזל ורמי וגם כנגד דוידסון, שהוא איש הכספים בחברה.
בית המשפט המחוזי, שדן בתביעה, סקר בפסק דין רחב יריעה את טענות הצדדים, ולסופו של יום פסק סך של כ-1,155,000 ₪ לזכות סימון.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבים שני הערעורים שלפנינו.
2. היחסים בין הצדדים היו מאז ומתמיד יחסי אמון והם היו בני בית אחד אצל השני. הערעורים שלפנינו הוגשו כאשר גילו של סימון נושק למאה וגילו של ויזל נושק לשמונים. משכך, נעשו מאמצים, עוד לפני הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי, וגם לאורך ההליך, לפשר ולגשר בין הצדדים, אך מאמצים אלה לא צלחו. אף אנו הצענו בתום הדיון הצעת פשרה כספית, שהייתה מקובלת על הצדדים, אך ההצעה לא הסתייעה בשל מחלוקות אחרות שאינן בפנינו, ככל הנראה בשל הליכים נוספים התלויים ועומדים עדיין בין הצדדים. משכך, אין לנו אלא להכריע בשני הערעורים המאוחדים שלפנינו.
3. אקדים ואומר כי ככלל, לא מצאתי להתערב באופן מהותי בפסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי, שנכנס לעובי הקורה וצלל אל המסמכים הרבים מספור שהניחו לפניו הצדדים. כידוע, הלכת אי ההתערבות של ערכאת הערעור כוחה יפה במיוחד מקום שבו בית משפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" (רע"א 9087/05 חדד נ' איכינגר, פסקה 3 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (1.3.2006); ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 65 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (23.8.2015)). ככלל, נקודת המוצא בפסק דיננו היא כי יש לאמץ את הקביעות שבעובדה ובמהימנות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, וכן את המסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, על "התרגום" המספרי שניתן למסקנות אלה. לכן, אין בדעתי להידרש לכל תג ותג בערעורים שלפנינו אלא לעיקרי הדברים. משכך, אציג להלן בתמצית את הרקע העובדתי ואת עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי.
תמצית העובדות הצריכות לעניין ועיקרי פסק הדין
4. סימון הוא יליד דרום אפריקה. במלחמת השחרור הגיע לישראל ולחם בשורות חיל האויר שהיה אז בחיתוליו. לאחר המלחמה חזר לדרום אפריקה, עשה חיל בעסקי הביטוח ובשנת 1962 עלה לישראל. בשנת 1965 הקים סימון חברה בשם "הארי סימון בע"מ", שעסקה בתחום ביטוח החיים והביטוח הפנסיוני. באותה שנה פגש סימון את ויזל, צירף אותו לחברה והעניק לו שליש מהבעלות בחברה, ובהמשך, הגדיל את חלקו של ויזל ל-50%, והחברה שינתה את שמה ל"סימון את ויזל סוכנות לביטוח בע"מ". בשנת 1971 הקימו סימון וויזל את חברת סמל, שהיא חברת אחזקות, שבמסגרתה ניהלו את כלל עסקיהם שאינם קשורים בהכרח בביטוח.
במהלך שנת 2000, נרכשה רוב פעילות סימון את ויזל סוכנות לביטוח על-ידי קבוצת מגדל, בתמורה לסכום הנכבד של של כ-106 מיליון ש"ח. חלק נכבד מכספי התמורה הוחזק בסמל. לאחר המכירה, שונה שם החברה ל"תושיה יעוץ סוכנות לבטוח (1965) בע"מ" (להלן: החברה או תושיה), סימון חדל מלהקדיש עיתותיו לפעילות העסקית, והלכה למעשה, היה זה ויזל שהמשיך להיות פעיל בחברות שהמשיכו להניב הכנסות. בשנת 2006 מונה רמי ויזל, בנו של ויזל, לשמש באופן רשמי כמנכ"ל מרבית החברות שבאחזקת הקבוצה, ובמסגרת זו אף ניהל את ענייניה של חברת סמל.
5. הסכסוך בין הצדדים פרץ לאחר שבסוף שנת 2014, דוידסון – איש הכספים בחברות – ביקש מסימון לחתום על פרוטוקול של סמל. מפרוטוקול זה למד סימון לראשונה, לטענתו, כי ויזל קיבל דמי-ניהול בשיעור גבוה בהרבה מזה שהוא קיבל, וכי רמי קיבל סכום של 350,000 ש"ח בגין ייעוץ, אף זאת ללא ידיעתו וללא אישורו. מכאן תביעתו הכספית של סימון, שניתן לתמצתה במילה אחת: שוויון. בבסיס התביעה הטענה כי בין סימון לבין ויזל הייתה הסכמה על שוויון מלא, ולכן, יש להשוות בין דמי הניהול ששולמו בין השנים 2014-2000 לויזל (הסך של 35,316,000 ₪) לבין דמי הניהול ששולמו לסימון (הסך של 13,635,000 ₪). ודוק: ענייננו בדמי הניהול, ואין חולק כי הדיבידנדים בחברה חולקו לאורך השנים באופן שווה בין סימון לבין ויזל (סכום של כ-35 מליון ₪ לכל אחד). לצד תביעה עיקרית זו, נתבע רמי להשיב סכומי מענקים והוצאות ששולמו לו, מעבר למשכורת של כ-50,000 ₪ לחודש, שלטענת סימון היא המשכורת שאושרה לו. כן נתבעה השבה של הוצאות שונות שנמשכו לטובת בני משפחת ויזל, ואשר לטענת סימון, המדובר בהוצאות פרטיות שהן בבחינת גזל של קופת החברה. התביעה הופנתה גם כנגד דוידסון, ששימש לטענת סימון כמנהל הכספים של החברות, באשר זה מעל בחובותיו בכך שאיפשר לבני משפחת ויזל למשוך מהחברה כספים שאינם מגיעים להם.
6. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי היחסים בין הצדדים התנהלו כמעין שותפות. דומה כי גם הצדדים אינם חולקים על כך, ולכן הוגשה התובענה מלכתחילה כתביעה אישית, ולא כתביעה נגזרת של החברה. להתנהלות הבלתי פורמלית בין הצדדים השלכה על טענות שונות שהעלה סימון, בנוגע לאי קבלת אישורים כמתחייב מהוראות שונות בדיני החברות. מכל מקום, נקבע כי כל ספרי החברה היו פתוחים בפני סימון, שהוא רואה חשבון בהשכלתו ובהכשרתו, וכי סימון אישר בחתימתו מסמכים רבים שהובאו אליו, לרבות מאזנים שנתיים.
7. אין לכחד כי הפער של 21,681,000 ₪ בדמי הניהול שנמשכו על ידי ויזל לבין דמי הניהול שנמשכו על ידי סימון בשנים 2018-2014 הוא פער מטריד (מאחר שבשנים 2014-2018 הושוו המשיכות בין הצדדים לסכום של 1,200,000 ₪ בשנה כל אחד, סכומים אלה לא נלקחו בחשבון). על מנת "לסגור" פער זה, ויזל אמור לכאורה להחזיר לסימון את מחצית הסכום, קרי, הסך של 10,840,000 ₪ בערכים נומינליים. ברם, בית המשפט בחן את הדברים, ולבסוף הכיר אך בפער של 2,310,000 ₪ ולכן חייב את סימון במחצית הסכום, כ-1,155,000 ₪. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי מהטעמים הבאים:
(-) התיישנות התביעה ככל שהיא נסבה על דמי ניהול שנמשכו על ידי ויזל לפני 2009 (יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה בשנת 2016).
(-) דחיית עקרון השוויון בין סימון לבין ויזל, והכרה בשכר ראוי לו זכאי ויזל במהלך השנים 2014-2009 במסגרת פעילותו בחברה בתפקיד השקול לתפקיד של יו"ר דירקטוריון החברה.
(-) דחיית התביעה לגבי שנת 2013, מאחר שבשנה זו ניתנה הסכמה פוזיטיבית של סימון לכך שויזל ימשוך דמי ניהול בסך של 1,800,000 (לעומת 140,000 ₪ בלבד שנמשכו על ידי סימון).
הערה כללית לגבי הפער בסכומים שנמשכו על ידי ויזל וסימון
8. הנתונים הכספיים שנזכרו לעיל ויובאו בהמשך בנוגע לדמי הניהול ומשיכות הצדדים, נלקחו מחוות דעתו של רו"ח הזנפרנץ מטעמו של סימון, ולמעשה, אין לגביהם מחלוקת.
אין חולק על החישוב האריתמטי שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי בהסתמך על חוות הדעת של רו"ח הזנפרנץ. כמעט שליש מהפער שבין דמי הניהול שנמשכו על ידי הצדדים, מקורו בשנת 2001, שאז משך ויזל סכום של 11,080,000 ₪ לעומת 4,280,000 ₪ שמשך סימון, קרי, פער של 6,800,000 ₪. פער זה, שנוצר בסמוך לאחר מכירת הפעילות לקבוצת מגדל, הוסבר על ידי ויזל בכך שמדובר בסכומים שהועברו אליו מחברת מגדל, להם היה זכאי באופן אישי בשל הפרשי תשואה על ההיקף האדיר של הפוליסות הפרטיות שלו. ויזל הסביר – הן בתצהירו לבית המשפט והן באחת השיחות שהוקלטו על ידי בני משפחתו של סימון – כי הסכום נרשם בשעתו בספרי החברה כדמי ניהול, בשל סכסוך הגירושין שבו היה שרוי באותה עת. בית משפט קמא אמנם לא התייחס במפורש לגרסה זו בפסק דינו, אך הגיע למסקנה שסימון ידע על אודות הסכום שנמשך על ידי ויזל ודומה כי גרסתו של ויזל התקבלה על ידו, הגם שבפסק דינו השתית את הכרעתו על המסקנה כי התביעה הנוגעת לדמי הניהול בשנת 2001 ממילא התיישנה. כך, ציין בית המשפט בפסק דינו כי אינו מקבל את "טענת ויזל לפיה כל התשלומים העודפים (למעט אלה ששולמו בשנת 2001), היו דמי-ניהול שהוא היה זכאי להם בגין עבודתו" (שם, פסקה 46). בית המשפט הזכיר כי בדו"ח הכספי השנתי לשנת 2001 צוין גובה דמי-הניהול הכוללים ששולמו באותה שנה מקופת החברות, תחת סעיף שכותרתו "ייעוץ והדרכה בקשר עם העברת תיק הביטוח" (שם, פסקה 78). הדברים מעידים על כך שבית המשפט קיבל לגופה את גרסת ויזל לגבי הפרש דמי הניהול בשנת 2001, ולא דחה את תביעת סימון בנושא זה אך ורק בשל ההתיישנות. לכך יש להוסיף כי סכום זה נמשך בסמוך לאחר מכירת פעילות החברה במגדל, וקשה להלום כי נסתר מעיניו של סימון. לכן, אני נכון לקבל טענת ויזל כי אכן מדובר בכספים אישיים שמקורם בהתחשבנות בינו לבין מגדל.
ומכאן, לעקרונות המרכזיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ושעליהם מלין סימון בערעורו - דחיית עקרון השוויון בין הצדדים והקביעה כי חלק מהתביעה התיישן.
דחיית עקרון השוויון והשכר הראוי
9. סימון טען כי מאחר שויזל והוא החזיקו במניות החברה בחלקים שווים, ובהינתן שהוא צירף בשעתו את ויזל לחברה והעניק לו מחצית ממניותיה ללא תמורה, הייתה הסכמה בין הצדדים כי כל סכום שישולם על ידי החברות למי מהצדדים, אם כדיבידנד ואם בדרכים אחרות, ישולם באופן שווה גם לבעל המניות השני, ללא כל תלות בשינויי נסיבות.
10. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, ואין לי אלא להצטרף למסקנתו.
אין חולק כי סימון צירף את ויזל לחברה והעניק לו מחצית ממניותיה ללא תמורה. ברם, הדבר קרה בשנת 1965, ובמשך 35 שנה הקדיש ויזל את מרצו, כשרונו והידע שלו, והגדיל והאדיר את ערכה של החברה, עד שעיקר פעילותה נמכרה לחברת מגדל תמורת הסכום "הצנוע" של 106 מליון ₪. לאחר שנת 2000, בהיותו כבן 80, סימון הפסיק את פעילותו המסחרית בחברה, והיה זה ויזל שהמשיך לעבוד בחברה כמנהל פעיל. במצב דברים זה, כאשר אחד מהשותפים ממשיך לעבוד והשני פורש מפעילות, קשה להלום כי השניים יהיו זכאים להמשיך לחלוק ביניהם את המשכורות ודמי הניהול באופן שווה, כאילו לא קרה דבר. קבלת טענתו של סימון, משמעותה שויזל "התנדב" להמשיך לעבוד ולנהל את החברות במשך 14 שנים – התקופה שעבד יעקב בלאה וברחל יחדיו - באופן שתרם גם לרווחיו של סימון, שפרש מפעילותו בעסק והתמסר לענייניו הפרטיים.
וכך סוכמו הדברים על ידי בית משפט קמא, בדחותו את טענת השוויון שהעלה סימון:
"אין זה 'טבעי' או 'מובן מאליו' כי החזקה שווה במניות משמעה כי גם כספים שהועברו על-ידי החברות לבעלי מניותיהן ללא קשר להחזקה במניות, יחולקו שווה בשווה. ודאי שאין זה טבעי או מובן מאליו כי יהיה שוויון בין הצדדים ביחס לכספים שהחברות משלמות כנגד עבודה של בעלי המניות בהן, כאשר הם אינם משקיעים כמות דומה של עבודה בהן (שם, פסקה 28).
מסקנה זו משקפת בעיני גם את ההיגיון העסקי הסביר. קשה לטעמי להניח כי הצדדים הסכימו לכך שבעל מניות אחד (ויזל) יהיה פעיל בחברות במשך תקופה כל-כך ממושכת לבדו וללא תמורה, שעה שהאחר אינו פעיל בהן כלל. [...] סימון נהנה מהשותפות עם ויזל בכל השנים בהן הוא חדל לעבוד בחברות וויזל הוסיף להיות פעיל בהן. מדובר כאמור בתקופה ארוכה מאוד בה עבודתו של ויזל הוסיפה להניב לחברות רווחים גבוהים, שסימון נהנה ממחצית מהם" (שם, פסקה 39).
11. במצב דברים זה, שבו ויזל המשיך להיות פעיל, נקבע כי בהיותו השותף הפעיל בחברה, ויזל זכאי לשכר ראוי עבור עמלו מכוח סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בהקשר זה אציין כי בית משפט קמא דחה את טענת סימון כי ויזל לא הוכיח שהיה פעיל יותר מסימון בניהול החברות. גם בקביעה עובדתית זו, המעוגנת היטב בחומר הראיות, אין מקום להתערב.
בבואו לקבוע את שכרו הראוי של ויזל, עמד בית המשפט על כך שהיה על ויזל להגיע להסכמה מוקדמת עם סימון על גובה דמי הניהול להם יהא זכאי חלף עמלו. כך ראוי היה להיעשות, גם מטעמים של מדיניות שיפוטית, ביחסים בין שותפים. נקבע, כי משלא עשה כן, הרי שעל ויזל הנטל להוכיח את השכר הראוי המגיע לו, ובמקרה של ספק לגבי גובה השכר הראוי, הספק צריך לפעול נגדו, ובית המשפט יפסוק את שכרו על הצד הנמוך.
12. בבואו "לתרגם" עקרונות אלה למספרים, סיווג בית משפט קמא את תפקידו של ויזל בחברות כשל יו"ר דירקטוריון, ושם נגד עיניו את חוות דעתו של מר עמוס הס מטעם סימון ואת חוות דעתו של רו"ח סרבינסקי מטעם ויזל. בשורה התחתונה, נמצא כי יש קושי בקביעה מדויקת של השכר הראוי שויזל זכאי לו בגין עבודתו בחברות, אך בית המשפט ביכר את חוות דעתו של הס והעמיד את שכרו של ויזל בצד הנמוך של טווח השכר הסביר על פי חוות דעת זו: 657 אלף ₪ לשנה עבור כל השנים עד שנת 2014, ו-547 אלף ₪ לשנה עבור השנים 2015 ו-2016.
13. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות. כך על דרך הכלל, וכך גם מקום שבו בית המשפט מבכר חוות דעת מומחה על פני מומחה אחר, או מחליט לאמץ חלקים מחוות דעת המומחה ולדחות חלקים אחרים (ראו, מבין רבים, ע"פ 1872/16 ניסים דז'לדטי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.6.2017); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בי.י.מ חברה לבניה בע"מ, פסקה 39 והאסמכתאות שם [פורסם בנבו] (6.7.20179)). כך גם במקרה דנן, אין מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי לגבי השכר הראוי. לא נעלמה מעיני השגת סימון על כך שעל פי חוות דעת הס בית משפט קמא צריך היה לפסוק הסך של 498,000 ₪ כשכר ראוי עד לשנת 2014 וסך של 414,000 לשנים 2016-2015, אך התקשיתי לקבל טענה זו, באשר על פי חוות דעתו של הס, הסך של 498,000 ₪ הוא העלות המקובלת לשנת 2014, ולא ניתן להסיק מחוות דעתו כי התכוון לכך שזו העלות עבור השנים 2014-2007, כנטען על ידי סימון (בסעיף 5 לחוות דעתו כתב הס במפורש כי נמנע מלבחון את השנים החל משנת 2008 שאז החל המשבר הכלכלי העולמי).