6. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי היחסים בין הצדדים התנהלו כמעין שותפות. דומה כי גם הצדדים אינם חולקים על כך, ולכן הוגשה התובענה מלכתחילה כתביעה אישית, ולא כתביעה נגזרת של החברה. להתנהלות הבלתי פורמלית בין הצדדים השלכה על טענות שונות שהעלה סימון, בנוגע לאי קבלת אישורים כמתחייב מהוראות שונות בדיני החברות. מכל מקום, נקבע כי כל ספרי החברה היו פתוחים בפני סימון, שהוא רואה חשבון בהשכלתו ובהכשרתו, וכי סימון אישר בחתימתו מסמכים רבים שהובאו אליו, לרבות מאזנים שנתיים.
7. אין לכחד כי הפער של 21,681,000 ₪ בדמי הניהול שנמשכו על ידי ויזל לבין דמי הניהול שנמשכו על ידי סימון בשנים 2018-2014 הוא פער מטריד (מאחר שבשנים 2014-2018 הושוו המשיכות בין הצדדים לסכום של 1,200,000 ₪ בשנה כל אחד, סכומים אלה לא נלקחו בחשבון). על מנת "לסגור" פער זה, ויזל אמור לכאורה להחזיר לסימון את מחצית הסכום, קרי, הסך של 10,840,000 ₪ בערכים נומינליים. ברם, בית המשפט בחן את הדברים, ולבסוף הכיר אך בפער של 2,310,000 ₪ ולכן חייב את סימון במחצית הסכום, כ-1,155,000 ₪. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי מהטעמים הבאים:
(-) התיישנות התביעה ככל שהיא נסבה על דמי ניהול שנמשכו על ידי ויזל לפני 2009 (יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה בשנת 2016).
(-) דחיית עקרון השוויון בין סימון לבין ויזל, והכרה בשכר ראוי לו זכאי ויזל במהלך השנים 2014-2009 במסגרת פעילותו בחברה בתפקיד השקול לתפקיד של יו"ר דירקטוריון החברה.
(-) דחיית התביעה לגבי שנת 2013, מאחר שבשנה זו ניתנה הסכמה פוזיטיבית של סימון לכך שויזל ימשוך דמי ניהול בסך של 1,800,000 (לעומת 140,000 ₪ בלבד שנמשכו על ידי סימון).
הערה כללית לגבי הפער בסכומים שנמשכו על ידי ויזל וסימון
8. הנתונים הכספיים שנזכרו לעיל ויובאו בהמשך בנוגע לדמי הניהול ומשיכות הצדדים, נלקחו מחוות דעתו של רו"ח הזנפרנץ מטעמו של סימון, ולמעשה, אין לגביהם מחלוקת.
אין חולק על החישוב האריתמטי שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי בהסתמך על חוות הדעת של רו"ח הזנפרנץ. כמעט שליש מהפער שבין דמי הניהול שנמשכו על ידי הצדדים, מקורו בשנת 2001, שאז משך ויזל סכום של 11,080,000 ₪ לעומת 4,280,000 ₪ שמשך סימון, קרי, פער של 6,800,000 ₪. פער זה, שנוצר בסמוך לאחר מכירת הפעילות לקבוצת מגדל, הוסבר על ידי ויזל בכך שמדובר בסכומים שהועברו אליו מחברת מגדל, להם היה זכאי באופן אישי בשל הפרשי תשואה על ההיקף האדיר של הפוליסות הפרטיות שלו. ויזל הסביר – הן בתצהירו לבית המשפט והן באחת השיחות שהוקלטו על ידי בני משפחתו של סימון – כי הסכום נרשם בשעתו בספרי החברה כדמי ניהול, בשל סכסוך הגירושין שבו היה שרוי באותה עת. בית משפט קמא אמנם לא התייחס במפורש לגרסה זו בפסק דינו, אך הגיע למסקנה שסימון ידע על אודות הסכום שנמשך על ידי ויזל ודומה כי גרסתו של ויזל התקבלה על ידו, הגם שבפסק דינו השתית את הכרעתו על המסקנה כי התביעה הנוגעת לדמי הניהול בשנת 2001 ממילא התיישנה. כך, ציין בית המשפט בפסק דינו כי אינו מקבל את "טענת ויזל לפיה כל התשלומים העודפים (למעט אלה ששולמו בשנת 2001), היו דמי-ניהול שהוא היה זכאי להם בגין עבודתו" (שם, פסקה 46). בית המשפט הזכיר כי בדו"ח הכספי השנתי לשנת 2001 צוין גובה דמי-הניהול הכוללים ששולמו באותה שנה מקופת החברות, תחת סעיף שכותרתו "ייעוץ והדרכה בקשר עם העברת תיק הביטוח" (שם, פסקה 78). הדברים מעידים על כך שבית המשפט קיבל לגופה את גרסת ויזל לגבי הפרש דמי הניהול בשנת 2001, ולא דחה את תביעת סימון בנושא זה אך ורק בשל ההתיישנות. לכך יש להוסיף כי סכום זה נמשך בסמוך לאחר מכירת פעילות החברה במגדל, וקשה להלום כי נסתר מעיניו של סימון. לכן, אני נכון לקבל טענת ויזל כי אכן מדובר בכספים אישיים שמקורם בהתחשבנות בינו לבין מגדל.