קיזוז הסכומים שנמשכו על ידי ויזל ממבטח-סימון
25. מבטח-סימון (להלן: מבטח) היא חברה שנוצרה לאחר מכירת תיקי הביטוח למגדל בשנת 2000. ויזל טען כי מסכום דמי הניהול שנמשכו על ידו, יש לקזז מתוך הסכומים העודפים שנמשכו על ידו הסכום של כ-2.5 מליון ₪ שהועברו ממבטח לתושיה, ושאותם קיבל לטענתו כדמי ניהול ממבטח.
אין חולק על כך שמקורם של 2.5 מליון ₪ הוא ממבטח, והדברים מצאו ביטויים בכרטסות הנהלת החשבונות של החברה מזמן אמת. בית משפט קמא קיבל את טענת ויזל לגבי הסכום של כשני מליון ₪ שהתקבלו ממבטח בשנים 2011-2010. זאת, לאחר שמצא כי תושיה וסמל לא החזיקו במניות של מבטח (להבדיל מפלתורס בע"מ שלתושיה כ-26% ממניותיה ולכן נקבע כי אין לקבל טענתו של ויזל לגבי הכספים שהתקבלו ממנה); כי ויזל כיהן כחבר דירקטוריון במבטח בשנים אלה; וכי הכספים שקיבל שולמו לו באופן אישי כתגמול עבור עבודתו, במנותק מהקשר בין מבטח לבין תושיה וסמל שאינן מחזיקות במניות של מבטח. חיזוק לכך מצא בית משפט קמא בתרשומת הפנימית, שם נכתב כי הסכום נועד להסדיר (straighten-out) העברות כספים המערבות את מגדל חברה לביטוח, מבטח ודמי דירקטור. ממזכר זה, הסיק בית משפט קמא כי סימון הכיר בכך שויזל זכאי באופן אישי לסכומי הכסף שהתקבלו כנגד כהונתו כדירקטור במבטח. בית המשפט לא התעלם מכך שהסכומים שולמו על ידי מבטח לחברה, אך הגיע למסקנה כי הן סימון והן ויזל השתמשו בחברות סמל ותושיה כ"צינור" להעברת כספים לידיהם, וגם רו"ח דואניאס לא שללה בעדותה את האפשרות שכאשר אחד מבעלי-המניות מעניק ייעוץ או משמש כדירקטור בחברה אחרת, שכרו משולם דרך חשבון החברות.
26. סימון הלין בערעורו על מסקנה זו של בית משפט קמא, בטענה כי עבודתו של ויזל כדירקטור בחברת מבטח, נעשתה כדירקטור מטעמה של החברה, במסגרת עבודתו בחברה, בתחום הביטוח שהוא תחום עיסוקה של החברה, ולאחר שמבטח רכשה את תיק הביטוח של תושיה. נטען כי זו הסיבה שבגינה הועברו הכספים לחברה ונרשמו לזכות החברה בזמן אמת, ורק לאחר הגשת התביעה נטען על ידי ויזל כי הם שייכים לו באופן אישי.
זאת ועוד. בתרשומת הפנימית שערך ויזל לגבי פרוטוקול 2013, נכתב כי הסכום נועד להסדיר (straighten-out) גם העברות ממבטח. מכאן, שסימון אישר לויזל בשנת 2013 סכום נכבד של 1,800,000 ₪ כדמי ניהול (ולעצמו רק 140,000 ₪) לאחר שסבר וקיבל כי בכך הוא מסדיר את הסכום שויזל זכאי לו עבור עבודתו במבטח. משכך, מבחינת סימון, ויזל כבר קיבל את הסכומים המגיעים לו אישית ממבטח במסגרת דמי הניהול של 2013. אזכיר כי בית משפט קמא דחה את התביעה הנוגעת לדמי הניהול שנמשכו על ידו בשנת 2013, בשל האישור החריג שניתן על ידי סימון בשנה זו.
27. לא אכחד כי טענתו של סימון אינה קלה בעיני והתלבטתי בנקודה זו. אך משהגיע בית משפט קמא למסקנה כי עלה בידי ויזל להוכיח כי הוא זכאי לכספי מבטח באופן אישי, איני רואה להתערב בממצא עובדתי זה, ודין הערעור בנקודה זו להידחות.
השכר והבונוסים שנמשכו על ידי רמי
28. סימון העלה שורה של טענות כנגד הסכומים להם זכה רמי, כמנכ"ל החברה, לאורך השנים. לשיטת סימון, הוא אישר והסכים כי רמי ישתכר שכר של 50,000-40,000 ₪ לחודש במהלך השנים, אך לא ידע ולא הסכים לסכומים הנוספים שרמי קיבל באמצעות חשבוניות שנרשמו בספרי החברות תחת השם "שדה ורבורג", מקום מגוריו של רמי. בנוסף, טען סימון כי לא אישר בונוסים שקיבל רמי לאורך השנים ולא הוצאות אישיות של רמי או בני משפחתו שבהן נשאה החברה.
29. בית משפט קמא דחה בפסק דינו את כל טענותיו של סימון בנושאים אלה. נקבע, בין היתר, כי רמי לא יצר מצג שווא כלפי סימון ולכן התיישנה התביעה ככל שהיא מתייחסת לשנים שקדמו ל-2009. הבונוסים שקיבל רמי מדי שנה בשנה, נבחנו בפסק הדין באופן פרטני ונקבע כי אושרו על ידי סימון.
בקביעות אלה של בית משפט קמא איני רואה להתערב, למעט בשני פריטים שלגביהם אני סבור כי יש לחייב את רמי להשיב לחברה את הסכומים שהתקבלו על ידו כמפורט להלן.
30. סכום של 500,000 ₪ שקיבל רמי בשנת 2009 מסמל באמצעות "שדה ורבורג".
נטען כי סכום זה שימש לרכישת רכב שטח חקלאי עבור ויזל, אביו של רמי. ברם, דווקא מאחר שלרמי הייתה כמעט יד חופשית בניהול החברה, והבונוסים והשכר שקיבל אושרו על ידי ויזל אביו, היה מקום להקפיד ולקבל את אישורו של סימון לגבי רכישה חריגה זו, החורגת גם מהסכומים ששולמו לרמי באמצעות "שדה ורבורג" כהשלמה למשכורתו. מה עוד, שנראה כי יש ממש בטענת סימון כי ככל שבסכום זה אכן נרכש רכב שטח עבור ויזל, הרי שרכב זה נרכש בנוסף לרכב המפואר שכבר נרכש על ידי החברה עבורו.
31. סכום של 300,000 ₪, ששולם לרמי בשני תשלומים של 150,000 ₪ כל אחד במהלך השנים 2011-2010 בגין הלוואה שלא ניטלה על ידי רמי מהחברה.
סכום זה, שאושר בחתימתו של ויזל, הוסבר על ידי רמי כסכום המשקף את פער הריבית שבו חייב אותו הבנק בגין הלוואה שנטל, לבין הריבית שהחברה הייתה מחייבת את רמי אילו היה נוטל את ההלוואה מהחברה. גם משיכה משונה זו, בגין הלוואה שלא ניטלה, היא חריגה אפילו במסגרת יחסי האמון המשפחתיים והלא פורמליים ששררו בין הצדדים, והצדיקה לטעמי את אישורו והסכמתו המפורשת של סימון.
בית משפט קמא דחה את תביעתו של סימון לגבי משיכה זו, מן הטעם שויזל היה מוסמך לאשר תנאי שכר. אולם, בהינתן שרמי הוא בנו של ויזל, אני סבור כי משיכה מוזרה זו, צריכה הייתה להיות מובאת לאישורו של סימון. אציין כי בפסק הדין, לא נשללה טענתו של סימון שויזל הוא היחיד שחתום על אישור הסכום ששולם בשנת 2010 לרמי בגין הפרשי הריבית, על אף שבאותו יום החתים דוידסון את סימון על תשלומי הבונוסים לרמי, מה שמעיד על כך שנושא זה הוסתר ממנו. ודוק: העובדה שסימון חתם על ערבות להלוואה שרמי נטל מהבנק, אין משמעה הסכמה מצידו כי החברה תשא בהפרשי הריבית.
32. אשר על כן, יש לחייב את רמי להשיב לחברה את הסך של 800,000 ₪ שנמשכו במהלך השנים 2011-2009, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.2010 (אמצע תקופה בקירוב) ועד היום, עליו להשיב לקופת החברה הסך של מיליון ₪ (במעוגל), או להשיב ישירות לסימון הסך של 500,000 ₪ לפי בחירתו של רמי.
הוצאות שונות
33. בית משפט קמא דחה את טענותיו של סימון לגבי הוצאות שונות שברובן נרשמו בספרי החברה תחת הכותרת "עודפות", בין היתר, משהוכח כי גם סימון זקף הוצאות פרטיות בספרי החברה, לרבות שכר של 1.4 מליון ₪ ששולם למזכירתו שעסקה בענייניו. כן נדחו טענות סימון לגבי הסכומים ששולמו כשכר לקארן, אשתו של רמי (כלתו של ויזל), משלא הוכח כי מדובר בהעסקה פיקטיבית ומשהוכח כי גם בני משפחה של סימון קיבלו שכר מסמל או תושיה.
סימון הלין בערעורו גם על פריטים אלה.
34. אני נכון להניח כי אין שוויון בין ההוצאות ששולמו על ידי החברה לרמי ולויזל לבין ההוצאות ששולמו לסימון או מי מטעמו, אך גם בפריט זה אין מקום לשוויון בהינתן שסימון לא היה פעיל משך כל אותה תקופה בחברה. מכל מקום, משהוכח כי כל ההוצאות העודפות שלא נבעו מפעילות בחברות נרשמו בכרטסת האישית של ויזל, וכי סימון עצמו חייב את קופת החברה בהוצאות אישיות, איני רואה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא בנושא ההוצאות, קביעות המעוגנות בעדויות ובחומר הראיות.
התביעה נגד דוידסון
35. בכתב התביעה עתר סימון לחייב גם את דוידסון, ביחד ולחוד, בכל הסכומים שבהם יחוייבו ויזל ורמי. בית משפט קמא חייב אישית את דוידסון, איש הכספים, לשלם לסימון הסך של 115,580 ₪, לאחר שמצא כי הלה לא הציג לפני סימון את מלוא המידע על אודות שכרו של רמי לצורך אישור הבונוס בשנת 2009. דוידסון לא ערער על קביעה זו, אך בהינתן שהיה צד לדיון בערכאה קמא, צורף כצד לערעור דנן, וסימון הוסיף וטען לחבותו כנושא משרה בכיר.
אומר בקצרה כי בהינתן שדוידסון לא נהנה מהכספים ששולמו לרמי או לויזל, ועל כך אין חולק, איני רואה לקבל ערעורו של סימון לגביו.
סוף דבר
36. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את ערעור ויזל (ע"א 4673/21) ולקבל חלקית את ערעור סימון (ע"א 4686/21) כך שויזל ישלם, על פי בחירתו אם ישירות לסימון או לחברה שתשלם לסימון - את הסך של 2,216,000 ₪, וזאת בנוסף לסכום של 1,155,000 ₪ שויזל חוייב לשלם לסימון על ידי בית משפט קמא; ולחייב את רמי עליו להשיב לקופת החברה הסך של מיליון ₪ (במעוגל), או להשיב ישירות לסימון הסך של 500,000 ₪ לפי בחירתו של רמי.
ויזל ישא בהוצאות סימון בסך 100,000 ₪, ורמי ישא בהוצאות סימון בסך 40,000 ₪.
ש ו פ ט
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' שטיין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, ט"ז בטבת התשפ"ב (20.12.2021).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט