ההתיישנות
14. התביעה הוגשה בחודש מאי 2016 ובית משפט קמא קבע כי התיישנו כל עילות התביעה המתייחסות לתקופה שקדמה לחודש מאי 2009, תוך שהוא דוחה טענות סימון כי לאור סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), מירוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2014 או בסמוך לכך. סימון הלין בערעורו על מסקנה זו.
15. אין חולק כי סימון יכול היה לעיין בכל עת בכל המסמכים, וסימון עצמו אישר כי הועמדו לרשותו מסמכים פיננסים לאורך כל התקופות הרלוונטיות. כפי שנזכר לעיל, לסימון יש הכשרה של רואה-חשבון ואין חולק כי הוא בעל הבנה ויכולת להבין את הנתונים שבדוחות של החברות. לכן, בדין דחה בית המשפט את טענת סימון, ככל שהיא נסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודעו לתובע "העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן".
16. בית המשפט דחה גם את טענת סימון לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. סעיף זה, בנוסחו הישן עד לשנת 2015, קבע כלהלן:
תרמית ואונאה
7. הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.
בשנת 2015, במסגרת תיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות, תוקן סעיף 7 לחוק וזה נוסחו דהיום, נוסח אשר חל בענייננו:
השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע
7. מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעיה' – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
סעיף 7 הורחב אפוא בשנת 2015, כך שגם הטעיה אקטיבית והטעיה על דרך המחדל (אי גילוי ביודעין) נכנס בגדרו של הסעיף. תיקון החוק לא נועד לשנות את התכלית והפרשנות שניתנה בעבר לסעיף 7 בנוסחו הישן, אלא להרחיב את קשת המצבים הבאים בגדרו (על סעיף 7 בנוסחו הישן מול נוסחו החדש ראו רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 27 ואילך [פורסם בנבו] (20.08.2020)).
17. בית המשפט עמד על כך שויזל שינה גרסאות באופן שנוצר הרושם כי בפגישה שהתקיימה בין הצדדים לאחר פרוץ הסכסוך, ביקש "להסתיר" תחילה את היקף התשלומים העודפים ששולמו לו על ידי החברות, גם אם אלה שולמו לו כנגד עבודתו. בית המשפט העלה בפסק דינו את האפשרות כי ויזל, אשר לא קיבל את הסכמתו האקטיבית של סימון לגובה דמי הניהול שנמשכו על ידו לאורך השנים, העדיף באותה פגישה שלא "להתנצח" עם סימון ביחס לשכר שראוי היה שישולם לו בגין ניהול החברות. זאת, "ביודעו שסימון לא אישר בזמן אמת את גובה התגמול ששולם בפועל" (שם, פסקה 26 לפסק הדין). בית המשפט הגיע למסקנה כי סימון לא היה מודע למלוא הכספים שנמשכו על-ידי ויזל מהחברות, כי גם דוידסון אישר שהוא לא עדכן את סימון לפני שנת 2015 בדבר דמי-הניהול שמשך ויזל (שם, פסקה 45) וכי "לא הוכחו ידיעה והסכמה מפורשות של סימון לגובה דמי-הניהול שויזל קיבל בכל שנה ושנה (להבדיל מההסכמה כי ויזל יקבל דמי-ניהול כנגד עבודתו). מנגד, ישנן ראיות המעידות על כך שסימון לא ידע על ההיקף המלא של התשלומים העודפים שהחברות שילמו לויזל" (שם, פסקה 44).