21. להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע אמת מידה אובייקטיבית, סעיף 7 לחוק ההתיישנות דורש ידיעה ממשית וסובייקטיבית (ראו, לדוגמה, רע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשיון נ' הקסטודיה דה טרה סנטה [פורסם בנבו] (7.4.2013)). להבחנה בין סעיף 8 לסעיף 7 יפים לענייננו הדברים הבאים:
"אם האמירה 'נודעה לתובע התרמית' תהא עשויה להתפרש גם ככוללת ידיעה זמינה, שבנקיטת אמצעים סבירים היה בידי התובע להשיגה אך הוא התרשל בהשגתה, מה בצע לנו בסעיף 7, מכול וכול?![...] בא סעיף 7 להשמיע, כי תנאי התיישנותה של תובענה שעילתה תרמית או אונאה שונים מתנאי התיישנותה של כל תובענה אחרת. הסדרו של סעיף 7 שונה, עקרונית, מהסדרו של סעיף 8; ומקום שסעיף 7 חל – סעיף 8 איננו יכול לחול.
[...] אוכל להניח, בלא לפסוק בדבר, שדינה של עצימת עיניים, לצורך פירושו שלסעיף 7, כדין ידיעה ממשית, וצידוק לכך עשוי להימצא בעקרון ההשתק, שהוא אחד מאבותיו הרעיוניים של מוסד ההתיישנות. אך יש לזכור, ש'עצימת עיניים' איננה מוסקת ממחדל רשלני להבחין במצב עובדתי, לא-כל-שכן שאיננה מוסקת ממחדל לנקוט אמצעים שמטרתם לברר מהו המצב העובדתי" (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 871-870 (1989) (להלן: עניין מידל איסט) (הדגשות הוספו – י"ע)).
רף הידיעה הנדרש לצורך סעיף 7 מתמקד בסימון, שהוא הצד שהוטעה עקב אי הגילוי (השוו לרע"א 7627/15 הולילנד תיירות (1992) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [פורסם בנבו] (17.4.2016)). ההלכה בנוגע לסעיף 7 לחוק ההתיישנות חזרה והדגישה כי אין לזקוף לחובתו של המרומה, או של מי שהוטעה, את העובדה שהתרשל בכך שלא גילה את התרמית או את הידיעה שהוסתרה ממנו (עניין מידל איסט בעמ' 869; ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, 399 (2004); ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, פסקה 6 [פורסם בנבו] (15.1.2014)).
22. הנפקות המעשית למסקנתנו דלעיל היא, שבנוסף לסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא בגין השנים 2014-2009, יש להשוות את דמי הניהול שנמשכו על ידי ויזל גם בשנים 2008-2003. הפער בדמי הניהול בשנים אלה עומד על 4,851,000 ₪ כפי שעולה מהטבלה בעמ' 8 לחוות דעתו של הנזפרנץ כלהלן (באלפי שקלים):
שנה סימון ויזל פער
2003 240 248 8
2004 0 86 86
2005 0 106 106
2006 420 2,523 2,103
2007 455 2,523 2,068
2008 420 900 480
סה"כ: 4,851,000