נתון זה לא הובא לידיעת בית משפט השלום הנכבד, ואף לעיוננו לא הוגשו ראיות בעניין זה, אולם כמצוין בכתבי טענות הצדדים שלפנינו, בתחילת הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד הוסכם בין הצדדים כי המבקש 1 אכן נעצר בתקופה הנקובה, מהטעם של הפרת תנאי שחרורו, ושהה מאחורי סורג ובריח במשך התקופה האמורה. אשר על כן, נתון זה ישמש אף אותנו לצורך ההכרעה שבפנינו.
6. במסגרת הדיון בפני בית משפט השלום, המבקש 1 העלה מספר עילות משפטיות המצדיקות את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו. בתמצית, המבקש 1 גרס כדלקמן: תנאי השחרור שהושתו עליו אינם בגדר "הוראה חוקית", כמשמעה בסעיף 287(ב) לחוק העונשין; הגשת כתב אישום בעבירה של הפרת הוראה חוקית מעמידה את המשוחרר בתנאים – בסיכון כפול, שכן סעיף 51 לחוק המעצרים, מטיל על המשוחרר סנקציה העומדת בפני עצמה, בכך שהוא מסמיך את רשויות האכיפה לחלט ערבויות של מפר תנאי המעצר, או להורות על מעצרו. בנוסף נטען על-ידי המבקש 1 לאכיפה מפלה בהעמדתו לדין וכן נטען כי המשיבה לא קיימה את נהלי המשטרה (בהתאם לנוהל 03.300.052 הפרת הוראה חוקית – חקירה והעמדה לדין (2011) (להלן: נהלי המשטרה)), לפיהן אין להעמיד לדין אדם המפר הוראה חוקית לפי הוראות סעיף 287 הנ"ל, מקום בו: "מצוייה בחוק תרופה אחרת להפרה". בעניין שבפנינו, כך טען המבקש 1, הרשויות פעלו בניגוד לנהלי המשטרה – בכך שחרגו מהנהלים הפנימיים להעמדה לדין, שכן הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים עולות כדי "תרופה אחרת להפרה", כאמור. בכך, לטענת המבקש 1, פגעו הרשויות בעקרונות חוקתיים חשובים, לרבות עקרון השוויון, נתון המלמד על הפגיעה המשמעותית בתחושת הצדק, שנגרמה בעניינו.
7. בתאריך 29.12.2014 בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקש 1 בעבירה של הפרת ההוראה החוקית, כפי שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת לאחר שדחה, במסגרת החלטה נפרדת ומנומקת, את בקשת המבקש 1 לביטולו של כתב האישום, בקובעו כי: "דין כל טענות ההגנה, שהועלו במסגרת הבקשה לביטול כתב האישום להידחות" (ראו: ת"פ 4606-02-13) [פורסם בנבו]. במסגרת גזירת העונש, בית משפט השלום הנכבד השית על המבקש 1 את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר על תנאי, בתנאים שפורטו בגזר הדין, וקנס בסך 1,200 ש"ח, או 15 ימי מאסר תמורתו.
8. בתאריך 05.02.2015 המבקש 1 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד (ע"פ (ת"א) 14066-02-15; [פורסם בנבו] כב' הנשיאה (בדימ') ד' ברלינר, כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) ג' קרא, וכב' השופטת (בדימ') מ' סוקולוב). במסגרת הערעור, המבקש 1 טען, בין השאר, כי לא קיימת הלכה ברורה בשאלה האם יש מקום להגיש כתב אישום בגין הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין כאשר מדובר בהפרת תנאי שחרור בערובה. בהקשר לכך המבקש 1 גרס כי תנאי שחרור בערובה אינם בבחינת הוראה חוקית, וכי בחינתם המחודשת של תנאי המעצר לאור הפרת תנאי השחרור, מונעת את האפשרות להעמידו לדין, במקביל, בהתאם להוראות סעיף 287 הנ"ל לחוק העונשין. עוד נטען כי הגשת כתב האישום כנגד המבקש 1 עומדת בניגוד לנהלי המשטרה, וכי הפעלת ביקורת שיפוטית במקרה זה מובילה למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום כנגד המבקש 1. לבסוף נטען כי היה מקום לבטל את כתב האישום גם מכח עקרון ההגנה מן הצדק, וזאת מאחר שהמבקש 1, כך נטען, שהה במעצר מאחורי סורג ובריח במשך כ-23 ימים בעקבות הפרת תנאי השחרור בערובה. בנסיבות אלו, כך נטען, מדובר ב"ענישה כפולה", המערערת את אמות הצדק, שהרי המבקש 1 נעצר ובנוסף לכך הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרת ההוראה החוקית.