73. אם אסכם עד כאן, אזי התובעת קיבלה את התמורה אותה רכשה. לא נגרם לה כל נזק; יש בידיה קרקע חקלאית עם פוטנציאל להפשרה ביום מן הימים. אפנה בעניין זה לעדות שמאי הנתבעים, ועל פי דבריו לא נסתם הגולל להפשרה, איחוד וחלוקה וקבלת קרקע למגורים או למסחר בממכר, ראו עדותו בעמ' 353 שו' 8-18: "כב' השופטת: זאת אומרת, לשיטתך, אין מצב שלא ייבנו שם בניינים, העד: בוודאי שאין מצב, זה רק שאלה של זמן. כב' השופטת: רק שאלה של זמן, העד:זה לא אני אומר, גברתי, זה התב"ע. התב"ע באה ומוסיפה למתחם 2,200 דירות, זה לא היקף שולי. בוודאי שכן". למעשה גם שמאית התובעת העידה באופן דומה, ראו עמ' 70 שו' 1-4: "זה אומר שמכרו את הקרקע הזאת, אמרו לאנשים – אתם תקבלו פה איזה שהוא משהו, ולכן המחיר גם הוא משקף כביכול איזה שהוא פוטנציאל שכביכול עתיד להיות. אם הפוטנציאל הזה יהיה או לא יהיה? אני לא יודעת להגיד לך, אני לא נביאה".
74. האם יש מקום לייחס לנתבעים אחריות כלשהי בגין מצגים מטעים/רשלניים שניתנו כביכול עובר לכריתת העסקה? האם יש מקום לדון בטענה ש"הנזק" שנגרם לתובעת הוא עצם רכישת הקרקע החקלאית? בשאלות אלו יש לקבוע את היקף אחריות עורכי הדין כלפי הצד השני לעסקה - האם היה עליהם לבדוק את מצגי הלקוח הניתנים על ידו באמצעות פרסומיו ובמשרדו? האם היה עליהם לבדוק בציציות אותו לקוח כיצד הוא מתנהל ולסרב לקבלו כלקוח? האם היה עליהם להבהיר לתובעת באופן נחרץ יותר מהי העסקה עליה היא חותמת, על אף הכתוב בהסכמים? בטרם אשיב לשאלות אלו, אסקור בקצרה את ההלכה בעניין אחריות של עורך דין כלפי הצד השלישי.
ההלכה בעניין אחריות של עורך דין כלפי הצד השלישי
75. חיוב עורכי דין באחריות מקצועית כלפי לקוחותיהם נשען בראש ובראשונה על בסיס חוזי. עורך הדין מתחייב להעניק ללקוחו שירותים משפטיים מקצועיים בתמורה לשכר טרחה. בכל חוזה כזה, קיים תנאי מכללא שלפיו עורך הדין מחזיק בידע ובניסיון הנדרשים לצורך הספקת השירותים המקצועיים הקבועים בהסכם ההתקשרות. מכאן – כי למעט החריגים שהוכרו בפסיקה, בדרך כלל, אין עורך הדין חב בחובות זהירות כלפי צד שלישי, שכן אין הסכם התקשרות כלשהו בין עורך הדין לאותו צד.
76. בפסיקה לא נקבע מבחן אחיד לשאלה מתי תוטל אחריות מקצועית של עורך דין כלפי צדדים שלישיים, וכל מקרה הוכרע על פי נסיבותיו הקונקרטיות; ראו ע"א 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' רחל דורנבאום (1.3.2004) [פורסם במאגרים], ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, עו"ד (17.8.1994) [פורסם במאגרים]. לשיקולי בית המשפט בקביעת אחריות שכזו, ראו ע"א 37/86 לוי נ' שרמן (10.9.1990) [פורסם במאגרים]: "ניתן לומר, כי כאשר עורך-דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעיסקה אינו מיוצג כלל, נדרשות ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו.יצוין, כי חובתו של עורך הדין כלי הצד הבלתי מיוצג עומדת על רגליה היא, ואין היא נגזרת או קשורה לחובתו של הלקוח, אותו מייצג עורך הדין, כלפי הצד הבלתי מיוצג. אכן, הן עורך הדין והן לקוחו חייבים לנקוט זהירות סבירה כלפי הצד הבלתי מיוצג. אלא שתוכן הפעולות הנדרשות מהם בהקשר זה מושפע ממעמדם השונה של הלקוח ושל עורך הדין. על-כן עשוי עורך הדין לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות, הנובעות ממעמדו המיוחד כעורך-דין, שלקוחו אינו חב בהם. זאת ועוד, במסגרת החובות כלפי צד שלישי, אף שאינו לקוחו של עורך הדין, ניתן להכליל כלל נוסף שראוי שיחייב את ציבור עורכי הדין: כשמדובר בעיסקה מורכבת וסבוכה מבחינה משפטית, ובה עורך-דין מייצג צד אחד לעיסקה בעוד הצד שכנגד איננו מיוצג, יפנה עורך הדין את תשומת לבו של הצד השני באופן ברור לכך שייטיב לעשות אם יהיה גם הוא מיוצג על-ידי עורך-דין". ראו גם ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי (21.6.1994) [פורסם במאגרים]. שיקול נוסף שיש לשקול הינו סוגיית הסתמכותו של הצד השלישי על עורך הדין. ככל שהצד השלישי מסתמך על עורך הדין של הצד שכנגד, ועורך הדין של הצד שכנגד מודע לכך, כך, בית המשפט ייטה להטיל אחריות כלפי הצד השלישי, ראו ע"א 2599/13 עו"ד הרמן נ' עלדור (3.9.15) [פורסם במאגרים].