מספר נקודות לקראת סיום
89. בהמשך לפרק הקודם, ואם וככל שהיו "נורות אדומות" כלשהן, אזי הראשונה שאמורה היתה להבחין בהן היא התובעת: קבעתי כבר לעיל שמדובר באישה נבונה, ששוכנעה לעשות "הפתעה" לבניה, ומשכך לא שיתפה איש מהם או אדם אחר. במקרה כזה, רובצת על התובעת רשלנות תורמת בשיעור ניכר, ודי בהודאות התובעת במהלך עדותה על מנת לבסס מסקנה זו, ראו בעמ' 143 שו' 15, שם אישרה כי לא נהגה בזהירות בעסקה; "עשיתי, טעיתי", עמ' 157 שו' 6; כשנשאלה מדוע לא התיעעצה עם בנה, השיבה: "למה? שאלת מיליון הדולר..." (עמ' 166 שו' 22-24); ודבריה בעמ' 197 שו' 15-24: " אמרתי את מה שיצא לי באותו רגע. מה אתה חושב, מי שמרים לך טלפון, הוא כבר בא ושם לך כסף, כמו מרגלית שעשתה שטות כזאת? איפה היו מוצאים באדמה עוד אחת מטומטמת כמוני, עו"ד בן צבי: מצאו, מצאו הרבה. העדה: שבאה ושמה, ששמה להם את הכסף אפילו לא שאלה שאלות. לא הלכה לראות באיזה מקום בונים. לא התעניינה. פשוט מאוד. אמרו לי – תראי, בבית השני בונים. יאללה, בואי תקחי. עו"ד ליבוביץ:עשית טעות? העדה: עשיתי טעות". ראו גם עדותה בעמ' 160 שו' 2-4: " אם לא היה הבן שלי, אני הייתי בכלל תובעת משהו? הייתי אומרת קיבינימט".
90. בכל הנוגע לשאלת המיסוי – איני רואה מקום להרחיב בעניין, שכן מהעדויות עלה שאין מחלוקת שלא היה מקום לחייב את התובעת במס רכישה כפול, ראו דברי חשאי בעמ' 43 שו' 21-23 ודברי יולס בעמ, 211 שו' 24-26, 21. עוד נאמר כי המפרק פועל להשבת כספי מס הרכישה ששולם בכפל. בנוסף ולחלופין, התובעת שילמה את השובר השני שלא בעיצת הנתבעים או מי מהם אלא בשל חששה לשלם קנס, ולפיכך בכל מקרה אין מקום לחיוב עורכי הדין בסכום זה, כאשר לא ייעצו לה לפעול לתשלום סכום זה.
91. בכל הנוגע להוכחת גובה הנזק – כאמור, אין מחלוקת כי התובעת קיבלה את התמורה והינה הבעלים של חלקים לא מסויימים בקרקע חקלאית. לחלופין, ואם היתה מתקבלת הטענה כי נגרם נזק בעצם כריתת העסקה לרכישת קרקע חקלאית, אזי הנתבעים הגישו חוות דעת של שמאי, בה נטען לערך של כ-880,000 ש"ח; בעדותו, ציין שמאי הנתבעים כי לקרקע זו יש עדיין פוטנציאל ולא נסתם הגולל על הפשרתה, ראו עדותו בעמ' 352 שו' 8-18, עמ' 353 שו' 16. מאידך, התובעת לא הגישה חוות דעת שמאית אלא חוות דעת תכנונית בלבד, בה נקבע כי אין כל יתכנות להפשרה (אך ראו חקירת השמאית בעמ' 70 שו' 1-4, שם טענה כי אינה נביאה ואין לדעת האם הקרקע תופשר לבניה אם לאו). לכן סבורה אני כי לא הוכח נזק, וזאת גם בהתייחס לטענה החלופית של התובעת.
סוף דבר
92. התביעה נדחית. באשר להוצאות משפט – אין ספק שנוהל הליך יקר שדרש משאבים רבים, ושלאור התוצאה, ניתן היה לחייב את התובעת בהוצאות ריאליות. עם זאת, מאחר וסבורה אני כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעים בכל הנוגע לכספי הנאמנות (ודברי אלו נאמרים אך ורק לצורך קביעת הוצאות המשפט), פגם שאמנם לא הוביל לנזק במקרה הנדון, מעמידה אני את הוצאות המשפט על שיעור נמוך של 25,000 ₪. כל צד ישא בהוצאות ההקלטות והוצאות עדיו. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.