69. מעיון בנספחי התצהיר עולה, שגם בינואר 2014 התובע לא מיהר לפעול, שכן המכתב הבא שנשלח על ידו הוא מיום 16.3.14 ולאחריו שלח מכתב נוסף ביום 22.4.14 .
70. ייתכן שגם התובע היה ער לקושי שעלה כתוצאה מכך שתצהירו אינו מספק תשובה ברורה לתקופה הארוכה שחלפה בין מועדי פירעון ההלוואות שנקבעו בהסכמים בכתב, לבין מועד מילוי הפרטים בשיקים. מכאן שייתכן גם שזו הסיבה שבעת עדותו עלתה גרסה חדשה ונוספת למחדלו, לפיה סיבה אישית נוגעת ללב שמטעמי צנעת הפרט בית המשפט לא יפרט בפסק הדין (ר' בפרו' 26.5.16 בעמ' 123 ש' 1-2), היא זו שגרמה לו להתעורר בשלב מסוים ולפעול לפירעון ההלוואות.
71. התובע עצמו מגדיר את המתנתו לתשלום החוב בסעיף 37 לתצהירו: "ארוכה ובלתי סבירה". אין לבית המשפט, אלא להסכים עמו. "
152. גם לאחר מתן פסק הדין בתביעות הראשונות, דב שב וכינה בסעיף 22 לתצהירו את המתנתו בטרם פנה בכתב לראשונה בשנת 2013 במכתב (נספח 15 לתצהירו) בו התריע בטרם נקיטת הליכים משפטיים, כ"ארוכה ובלתי סבירה".
153. מכאן שדב השתהה בהגשת התביעות ואף ניסה ל"טפטף" אותם כלשונו בלשכות שונות של ההוצל"פ באופן שימנע ביצוע התחשבנות כוללת בין הצדדים. יש להביא התנהלות זו לעניין הצמדת סכום התביעה, כך שההצמדה תהיה ממועד הגשת התביעות לביצוע ולא ממועד מתן ההלוואות, שנים לא מעט, קודם לכן.
טענת משה לחוב של דב בגין הלוואות שנתן לו
154. משה הגיש בבית המשפט המחוזי בת.א 56773-02-16 כתב תביעה נגד דב על סך של 3 מיליון ₪ בו טען שהעניק לדב הלוואות בהן כונה דב "דייב אואנס". הוא תמך תביעתו על חוות דעת של המומחית להשוואת כתב יד גב' איה שוחט.
--- סוף עמוד 28 ---
155. דב טען כי אינו חתום על שום מסמך כביכול בשם חברת סוסיתא וחוות הדעת של גב' איה שוחט היא חסרת כל בסיס.
156. משה טען בסעיף 34 לסיכומיו כי דב חייב לו כספים ולא להפך. לנוכח חוות הדעת של המומחית, והמסקנות הנוספות שפורטו לעיל, ביהמ"ש דוחה טענה זו.
157. ביהמ"ש המחוזי דחה התביעה ופסק דינו הפך לחלוט ולכן ביהמ"ש דוחה טענת משה בדבר חוב של דב כלפיו.
158. אולם, למרות שביהמ"ש דחה התביעה, גם בהליך זה נמתחה ביקורת על דב כלהלן:
"בנסיבות, ומשסברתי כי התנהלות שני הצדדים בהעלאת הרישומים לעצם מסירת וקבלת ההלוואה מעלה תהיות לא מבוטלות בדבר הסיבות לרישומים כאשר מוכח לטעמי שלא נמסרה הלוואה בפועל, כי אז לא מצאתי לעשות צו להוצאות."