42. השאלה השנייה, כאמור, היא שאלת פרשנותו של הסכם הפשרה, שנחתם בין הצדדים לאחר הגשת התביעה בגין הפרת הסכם ההלוואה - האם הסכמת הצדדים במסגרת הסכם הפשרה היא כי הנתבע ערב אך ורק לחוב הקטן או שמא הן לחוב הגדול והן לחוב הקטן?
43. כידוע, בבואנו לפרש חוזה, נקודת המוצא היא לשון החוזה, לה משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים [ראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פס' 46 לפסק דינה של השופטת ברון (פורסם בנבו, 8.2.2018); ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק, פס' 12 לפסק דינו של השופט מזוז (פורסם בנבו, 8.8.2018); ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa (פורסם בנבו, 21.1.2020)].
44. קיימים שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. השני, כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי [ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "עניין אפרופים"); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 15 (2006) (להלן: "עניין ארגון מגדלי הירקות"); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (פורסם בנבו, 26.2.2012); וכן ע"א 5620/16 הנ"ל והאסמכתאות הנזכרות שם].
45. בעת פרשנות חוזה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות [ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, פס' 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2007); ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' הרמן, פס' 19 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 27.6.2005); עניין ארגון מגדלי הירקות].
46. מעמד לשון החוזה קיבל חיזוק ניכר בפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.2019) (להלן: "עניין ביבי כבישים").
47. באותה הפרשה שרטט כב' השופט שטיין רצף שבין קצותיו יש למקם את החוזה טעון הפרשנות בין חוזה יחס פתוח, אשר נוסח בקווים כלליים בלבד לבין חוזה סגור עם התניה מלאה, קרי חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (שם, בפסקאות 12-13).
48. עוד נקבע כי למיקום החוזה ברצף השלכה ישירה על מלאכת הפרשנות. "שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא 'מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?'...פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה" (שם, בפסקה 14).
49. לצד גישתו של כב' השופט שטיין יש לציין גם את גישתו של כב' השופט גרוסקופף. השופט גרוסקופף מבחין בין שני סוגי מתקשרים בחוזים והם "מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות [...]; מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות" (שם בפסקה 2 לפסק הדין). בנוסף יש להבחין בין "חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים ... [לבין] חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים ... " (שם, בפסקה 2 לפסק הדין). קיימת התייחסות גם לחוזה צרכני שאינה נוגעת לענייננו.
50. גם כאן מיקום החוזה בסיווג מוליך לאופן שונה של הפעלת הפרשנות השיפוטית. "בחוזה הפרטי, הגשמת רצון הצדדים במועד הכריתה היא התכלית לה ראוי להקנות מעמד של בכורה, מאחר שמדובר בצדדים רציונליים המצויים במישור שווה, ואולם יכולתם להשתמש בשפה החוזית מוגבלת בשל היכרותם החלקית עם רזי דיני הפרשנות החוזיים; [...]; בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם" (שם, בפסקה 4). "כאשר לפנינו חוזה עסקי, כדוגמת החוזה בו אנו דנים, מתן מעמד מכריע ללשון החוזה מסייע ליצירת יציבות וודאות חוזית, שכן הוא מאפשר לצדדים מתוחכמים ומיוצגים היטב מבחינה משפטית לעצב את ההתקשרות החוזית שלהם כרצונם, תוך שימוש מושכל וזהיר בלשון ההסכם" (שם, בפסקה 6).
51. בענייננו, אכן צודק הנתבע בנטען במסגרת סיכומיו כי הסכם הפשרה הוא חוזה עסקי אשר נערך בין אנשי עסקים מנוסים שחזקה עליהם כי הם בקיאים ברזי הניסוח של מסמכים משפטיים, ואף הסתייעו בעורכי דין (הנתבע כאמור עורך דין בעצמו) (ראו עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021 בשורה 18 עד עמוד 10 בשורה 18).
52. אמנם, "במצב דברים זה יש להעניק ללשון בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע, שכן אין הצדקה במקרה הרגיל כי בית המשפט ינסה "לנחש" את כוונתם – ניסיון שפגיעתו בתכלית הצופה פני עתיד של שכלול ההתקשרות החוזית עולה על תועלת שיכולה לצמוח ממנו להגשמת תכליות אחרות של דיני הפרשנות החוזיים" [ראו ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG (פורסם בנבו, 19.2.2020) וכן חוות דעתו של כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים].
53. ואכן, הסכם הפשרה ממצה ברובו, שכן מרבית תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והם אינם זקוקים לפרשנות יצירתית. יחד עם זאת, אין חולק כי אין כל התייחסות בהסכם הפשרה להסכם ההלוואה אשר קדם לו, בין להפרתו ובין לביטולו, כנטען על ידי הנתבע, אלא אך קיימת התייחסות לתביעה שהוגשה על ידי התובע ולעיקולים שהוטלו במעמד צד אחד על נכסי הנתבע במסגרתה.
54. כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים אשר לפרשנות סיפת הוראת סעיף 2.2 להסכם הפשרה בכל הנוגע להיקף ערבותו של הנתבע לחבויות סיקמור. וכך קובע סעיף 2 להסכם הפשרה: