42. השאלה השנייה, כאמור, היא שאלת פרשנותו של הסכם הפשרה, שנחתם בין הצדדים לאחר הגשת התביעה בגין הפרת הסכם ההלוואה - האם הסכמת הצדדים במסגרת הסכם הפשרה היא כי הנתבע ערב אך ורק לחוב הקטן או שמא הן לחוב הגדול והן לחוב הקטן?
43. כידוע, בבואנו לפרש חוזה, נקודת המוצא היא לשון החוזה, לה משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים [ראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פס' 46 לפסק דינה של השופטת ברון (פורסם בנבו, 8.2.2018); ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' לברינצ'וק, פס' 12 לפסק דינו של השופט מזוז (פורסם בנבו, 8.8.2018); ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa (פורסם בנבו, 21.1.2020)].
44. קיימים שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. השני, כי קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי [ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "עניין אפרופים"); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 15 (2006) (להלן: "עניין ארגון מגדלי הירקות"); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פס' 15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (פורסם בנבו, 26.2.2012); וכן ע"א 5620/16 הנ"ל והאסמכתאות הנזכרות שם].
45. בעת פרשנות חוזה, תינתן חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות [ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, פס' 22 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2007); ע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' הרמן, פס' 19 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 27.6.2005); עניין ארגון מגדלי הירקות].
46. מעמד לשון החוזה קיבל חיזוק ניכר בפסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.2019) (להלן: "עניין ביבי כבישים").
47. באותה הפרשה שרטט כב' השופט שטיין רצף שבין קצותיו יש למקם את החוזה טעון הפרשנות בין חוזה יחס פתוח, אשר נוסח בקווים כלליים בלבד לבין חוזה סגור עם התניה מלאה, קרי חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית (שם, בפסקאות 12-13).
48. עוד נקבע כי למיקום החוזה ברצף השלכה ישירה על מלאכת הפרשנות. "שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה. הווה אומר: השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא 'מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?'...פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה" (שם, בפסקה 14).
49. לצד גישתו של כב' השופט שטיין יש לציין גם את גישתו של כב' השופט גרוסקופף. השופט גרוסקופף מבחין בין שני סוגי מתקשרים בחוזים והם "מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות [...]; מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות" (שם בפסקה 2 לפסק הדין). בנוסף יש להבחין בין "חוזה עסקי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם עוסקים ... [לבין] חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים ... " (שם, בפסקה 2 לפסק הדין). קיימת התייחסות גם לחוזה צרכני שאינה נוגעת לענייננו.
50. גם כאן מיקום החוזה בסיווג מוליך לאופן שונה של הפעלת הפרשנות השיפוטית. "בחוזה הפרטי, הגשמת רצון הצדדים במועד הכריתה היא התכלית לה ראוי להקנות מעמד של בכורה, מאחר שמדובר בצדדים רציונליים המצויים במישור שווה, ואולם יכולתם להשתמש בשפה החוזית מוגבלת בשל היכרותם החלקית עם רזי דיני הפרשנות החוזיים; [...]; בחוזה העסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים רציונליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם" (שם, בפסקה 4). "כאשר לפנינו חוזה עסקי, כדוגמת החוזה בו אנו דנים, מתן מעמד מכריע ללשון החוזה מסייע ליצירת יציבות וודאות חוזית, שכן הוא מאפשר לצדדים מתוחכמים ומיוצגים היטב מבחינה משפטית לעצב את ההתקשרות החוזית שלהם כרצונם, תוך שימוש מושכל וזהיר בלשון ההסכם" (שם, בפסקה 6).
51. בענייננו, אכן צודק הנתבע בנטען במסגרת סיכומיו כי הסכם הפשרה הוא חוזה עסקי אשר נערך בין אנשי עסקים מנוסים שחזקה עליהם כי הם בקיאים ברזי הניסוח של מסמכים משפטיים, ואף הסתייעו בעורכי דין (הנתבע כאמור עורך דין בעצמו) (ראו עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021 בשורה 18 עד עמוד 10 בשורה 18).
52. אמנם, "במצב דברים זה יש להעניק ללשון בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע, שכן אין הצדקה במקרה הרגיל כי בית המשפט ינסה "לנחש" את כוונתם – ניסיון שפגיעתו בתכלית הצופה פני עתיד של שכלול ההתקשרות החוזית עולה על תועלת שיכולה לצמוח ממנו להגשמת תכליות אחרות של דיני הפרשנות החוזיים" [ראו ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG (פורסם בנבו, 19.2.2020) וכן חוות דעתו של כב' השופט גרוסקופף בעניין ביבי כבישים].
53. ואכן, הסכם הפשרה ממצה ברובו, שכן מרבית תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והם אינם זקוקים לפרשנות יצירתית. יחד עם זאת, אין חולק כי אין כל התייחסות בהסכם הפשרה להסכם ההלוואה אשר קדם לו, בין להפרתו ובין לביטולו, כנטען על ידי הנתבע, אלא אך קיימת התייחסות לתביעה שהוגשה על ידי התובע ולעיקולים שהוטלו במעמד צד אחד על נכסי הנתבע במסגרתה.
54. כאמור, קיימת מחלוקת בין הצדדים אשר לפרשנות סיפת הוראת סעיף 2.2 להסכם הפשרה בכל הנוגע להיקף ערבותו של הנתבע לחבויות סיקמור. וכך קובע סעיף 2 להסכם הפשרה:
"לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות אבי כנגד ירון וסיקמור, ישולמו הסכומים הבאים
2.1 עד ליום 1.5.16 תשלם סיקמור בעצמה או באמצעות ירון סך של 2,435,000 ₪ (2,300,000 ₪ קרן, 115,000 ₪ ריבית ו- 20,000 ₪ ריבית פיגורים) לחשבון הבנק של אבי.
2.2 בתוך שנה ממועד חתימת הסכם פשרה זה ישלמו ירון ו/או סיקמור לאבי סך של 880,000 ₪ (800,000 ₪ קרן בתוספת 80,000 ₪ ריבית שנתית כאשר הריבית מחושבת לשנה וככל שיקדם מועד זה תפחת הריבית באופן יחסי חלקי 365 יום). למען הסר ספק, ירון ערב באופן אישי לסכום זה." [הדגשה לא במקור]
55. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב פרשנות סיפת סעיף 2.2 להסכם הפשרה - האם הנתבע ערב אך ורק לתשלום החוב הקטן, בסך של 880,000 ₪, כטענתו, או שמא לכל סכום ההלוואה, לסכום החוב הגדול ולסכום החוב הקטן?
56. כאמור, על פי פסק הדין בעניין ביבי כבישים, לשון ההסכם היא שתכריע את הכף ביחס לפרשנותם של ההסכמים מושא התובענה. הנתבע טוען כי סעיף 2.1 להסכם הפשרה קובע במפורש כי סיקמור היא זו שתשלם את סכום החוב הגדול, בסך של 2,435,000 ₪ (בין אם באמצעותה ובין אם באמצעות הנתבע). עוד לשיטתו, בסעיף 2.2 להסכם הוא התחייב באופן אישי לתשלום סכום החוב הקטן, ולסכום זה בלבד. ואכן, כתוצאה מערבותו לתשלום לחוב הקטן, שולם על ידו סכום החוב הקטן במלואו, ועל כך אין חולק (סעיף 26 לסיכומי הנתבע).
57. אכן, סבורה אני כי בענייננו, לשון הסכם הפשרה ברורה. יחד עם זאת, אין לטעמי ללמוד מלשונו של הסכם הפשרה על בטלותה של ערבותו של הנתבע לסכום החוב הגדול, כטענתו של הנתבע ועל התחייבותו לתשלום החוב הקטן בלבד. כך, לא נקבע בהסכם הפשרה כי הסכם ההלוואה בוטל ויחד עמו בוטלה הערבות על סכום החוב הגדול. אף לא נכתב כי הנתבע אינו ערב לחוב הגדול. נהפוך הוא, צוין במבוא להסכם כי הוגשה תביעה ובמסגרתה הוטלו צווי עיקול במעמד צד אחד על נכסי הנתבעים, וכי הצדדים הגיעו להסכם בדבר התשלומים שעל הנתבעים לשאת בהם. כמו כן, צוין בסעיף 2.1 כי החוב הגדול ישולם על ידי סיקמור או "באמצעות ירון".
58. משכך, הוספת המילים "למען הסר ספק, ירון ערב באופן אישי לסכום זה" שבסעיף 2.2 להסכם הפשרה, אין משמעה כי הנתבע ערב "אך ורק" לתשלום החוב הקטן, בסך של 880,000 ₪, כנטען על ידו, אלא כי הצדדים מצאו לנכון להוסיף ולהבהיר בהסכם כי הנתבע ערב אישית לסכום החוב הקטן, זאת בנוסף, לערבותו לסכום החוב הגדול, קרי לסכום ההלוואה, ערבות שכפי שקבעתי לעיל לא בוטלה.
59. לשון ההסכם, אם כן, מלמדת דווקא על ערבותו של הנתבע הן לחוב הגדול והן לחוב הקטן. ואולם, אף אם תאמר כי הסיפא של הוראת סעיף 2.2 להסכם הפשרה אינה בהירה דיה וכי לשון ההסכם מאפשרת קבלת פרשנותו של הנתבע שלפיה הוא ערב אך ורק לסכום החוב הקטן בסך של 880,000 ₪, הרי שלשון ההסכם מהווה נקודת מוצא לכל פרשנות, ויש להידרש לנסיבות החיצוניות האופפות את ההסכם (ראו עניין ארגון מגדלי הירקות בעמודים 27-30).
60. כאמור, בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (עניין אפרופים, בעמוד 311).
61. בענייננו, טוען הנתבע, כי לאחר ביטולו של חוזה ההלוואה וביטולה של הערבות שניתנה במסגרתו, הבין התובע כי הוא בסיכון ומשכך מן הראוי כי "יגיע לפשרה שמכוחה יצליח לקבל בשנית ערבות אישית לפחות על חלק מהסכום" (סעיף 12 לסיכומים מטעמו).
62. לא מצאתי לקבל טענה זו שעה שנעדרת היא כל תימוכין בחומר הראיות. ראשית, הנתבע מבקש להסיק המסקנה שלפיה בסמוך למועד החתימה על הסכם הפשרה הבין התובע כי הוא נמצא בסיכון שכן עם ביטולו של הסכם ההלוואה על ידו, בוטלה ערבותו של הנתבע, בין היתר, על בסיס העובדה כי התובע נקט בהליך כנגדו מיד בסמוך למועד האחרון שהיה עליו לשלם את החוב הקטן בעוד שלגבי החוב הגדול לא נקט התובע בכל הליך כנגד הנתבע במשך למעלה משנה (סעיף 44 לסיכומי הנתבע). משכך, כך על פי הנתבע, שעה שהתובע הבין שהוא בסיכון שעה שלא עומדת לטובתו ערבות אישית של הנתבע בגין החוב הגדול, בחר הוא להגיע לפשרה עם הנתבע.
63. איני מקבלת טענה זו. כאמור, הודעת הביטול נשלחה לנתבע ביום 18.2.2016 והתביעה שהוגשה לבית משפט השלום, שמכוחה הוטלו העיקולים הוגשה כבר ביום 17.3.2016. במסגרת תביעה זו, כאמור, נחתם הסכם הפשרה. מיד לאחד שהגיע מועד התשלום הראשון על פי הסכם הפשרה, פנה הנתבע לתובע בבקשה למתן ארכות לביצוע התשלום (סעיף 31 לתצהיר התובע) עד שלבסוף ביום 26.3.2017 הגיש התובע בקשה למתן צו כינוס כנגד הנתבע (נספח 11 לתצהיר התובע). הנה כי כן, ברי כי התובע לא ישן על זכויותיו, אף לא ביחס לחוב הגדול.
64. שנית, הנתבע טוען כי העמיד לרשותו של התובע במסגרת הסכם הפשרה בטוחה נוספת בדמות נכס בהולנד (סעיף 6 להסכם הפשרה). לטענתו, בטוחה זו לא הועמדה לטובתו של התובע עובר לחתימה על הסכם הפשרה ויש בהעמדתה לטובתו כדי להעיד על יתרון שצמח לתובע כתוצאה מהחתימה על הסכם זה, חלף הערבות על החוב הגדול שבוטלה. ואולם, מעיון בסעיף 6 להסכם הפשרה עולה כי הסעיף נועד להסדיר מחלוקות בין הצדדים אשר להסכם אופציה שנחתם ביום 1.12.2013 לגבי נכס זה בין התובע לבין קבוצה המיוצגת על ידי הנתבע, וגובה התמורה שהתקבלה ממכירתו.
65. כך, בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע כי הנתבע יעמיד לטובת התובע ערבות, אם ימצא כי הנכס נמכר בסכום העולה על עשרה מיליון אירו, להבטחת התשלום המגיע לתובע. מכל מקום, לא צוין במסגרת הסכם זה, כי נוספה ערבות על הנכס בהולנד בגין החוב הגדול, כנטען על ידי הנתבע.
66. לכך יש להוסיף, כי בעת ההכרעה בשאלת פרשנותו של חוזה יש להעניק משקל גם לעובדה כי מדובר בחוזה המבוסס על הגיון מסחרי כלשהו, ולצורך המובנה בבחינת התכלית האובייקטיבית של חוזים מעין אלה [ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש, פ"ד סג(3) 248, 275-276 (2009); ע"א 8427/12 יעקבסון נ' ויגדור, פס' 15 לפסק דינו של השופט זילברטל (פורסם בנבו, 22.12.2014)].
67. משקבעתי כי אין לראות בביטול הסכם ההלוואה כביטול המפקיע את ערבותו של הנתבע וכי אף התובע לא ראה בזמן אמת בביטולו של הסכם ההלוואה כביטולה של ערבות הנתבע, הרי שלא מצאתי אף כל הגיון כלכלי בטענה שלפיה יסכים במסגרת הסכם הפשרה לוותר על ערבותו האישית של הנתבע על סכום החוב הגדול, בסך של 2,435,000 ₪ ויסתפק בערבות בסכום החוב הקטן, בסך של 880,000 ₪ בלבד.
התובע בעדותו, שהייתה מהימנה בעיני, הבהיר את ההיגיון המסחרי העומד בבסיס החתימה על הסכם הפשרה ואת אומד דעתו הסובייקטיבי באותה העת:
"מבחינתו ועד סופו, לאורך כל הטיוטות שלו, הוא כולל ערבות אישית של ירון, כי מעולם, מעולם לא דיבר ולא ניסה לוותר לו על ערבות אישית, וזה גם לא הגיוני כלכלית, הבן אדם לא שילם לי הלוואה, הפר אותה, הטלתי עליו עיקולים, הוא רץ אליי מתחנן, בבקשה תן לי ארכה, בוא נחתום על הסכם פשרה, ואז אני אוותר לו על ערבות אישית? מי ישמע, זה לא הגיוני. למה שאני אעשה דבר כזה? אני ירה לעצמי ברגל?" (עמוד 26 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021, בשורות 5-12).
68. ובהמשך חקירתו נשאל התובע מדוע הוספו המילים "למען הסר ספק" בסעיף 2.2 להסכם והתובע השיב:
"מכיוון שכמו ששאלת ועניתי לך מקודם, לגבי הצ'קים של סיקמור הערבות האישית לא היתה מנוסחת בצורה מפורשת, אלא היתה משתמעת מתוך המיילים, היה צורך לרשום - למען הסר ספק בסעיף 2.2, שעל החוב הקטן יש ערבות אישית של ירון, ולמעשה שיפרנו את מצבנו, אני שיפרתי את מצבי בערבות האישית הזאת כשקיבלתי ערבות אישית חד משמעית, ללא ספק כמובן גם על החוב הקטן" (עמוד 27 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021, בשורות 2-8).
69. דומה כי מדברים אלה ניתן להתחקות אחר אומד דעתו הסובייקטיבי של התובע, שלפיו ערבותו האישית של הנתבע הוספה אף ביחס לסכום החוב הקטן, בסך של 880,000 ₪, זאת מעבר לערבותו הקיימת על סכום החוב הגדול.
70. אף אם תאמר כי אומד הדעת הסובייקטיבי של הנתבע שונה מאומד דעתו הסובייקטיבי של התובע, וכי לשיטתו ערבותו ניתנה להבטחת התשלום על פי הסכם ההלוואה ועם ביטולו של הסכם ההלוואה פקעה ערבותו על סכום החוב הגדול, נשאלת השאלה מדוע לא פעל בזמן אמת לביטולם של העיקולים שהוטלו על נכסיו במסגרת התביעה שהוגשה על ידי התובע מכוחו של הסכם ההלוואה, שעה שלטענתו העיקולים הוטלו שלא כדין וחלף זאת, חתם במהרה על הסכם פשרה אשר במסגרתו, כך לשיטתו, התנדב לערוב אישית לסכום החוב הקטן?
71. הנה כי כן, מסקנתי היא כי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים מלמדת כי הנתבע ערב אישית לסכום החוב הגדול כמו לסכום החוב הקטן.
72. לכך יש להוסיף כי הסכם הפשרה, כאמור, הוא הסכם פשרה שהושג בין הצדדים לאחר שהתובע הגיש תביעה בבית משפט השלום כנגד הנתבעים ובית המשפט נעתר לבקשתו והטיל עיקולים במעמד צד אחד על נכסי הנתבע. הסכם הפשרה, כדרכם של הסכמים כאלה, מכיל בתוכו וויתורים הדדיים השלובים אלה באלה.
73. על פי הסכם הפשרה ניתנה לנתבעים ארכה לביצוע תשלום ההלוואה ותשלום הריבית של חודשיים, וארכה של שנה לביצוע התשלום על הסך של 880,000 ₪. מנגד, הוקדם מועד התשלום של כל סכום קרן ההלוואה מחודש יולי 2016 ליום 1.5.2016 והתובע הסכים לדחיית ההליך כנגד הנתבע בגדרו הוטלו העיקולים על נכסי הנתבע כמו גם ההליך שנפתח בלשכת ההוצאה לפועל. כמו כן, הסכים התובע כי ההליך יתנהל בדלתיים סגורות בהינתן העובדה כי הנתבע הוא עורך דין.
74. הנה כי כן, ההסכם מכיל וויתורים של שני הצדדים ואין לקבל את פרשנותו של הנתבע שלפיה ערבותו אינה חלה על סכום החוב הגדול והוא "התנדב" לערוב לסכום החוב הקטן.
75. חיזוק לפרשנות זו של סעיף 2.1 להסכם הפשרה, ניתן למצוא אף בכלל הנסיבות, הן אלה שקדמו למועד החתימה על הסכם הפשרה והן אלה שהתרחשו לאחריו, כמבואר להלן.
76. למקומן של הנסיבות החיצוניות שאפפו את חתימת ההסכם, הן לפניו והן לאחריו, בבואנו לפרש הסכם, התייחס כב' הנשיא דאז, פרופ' אהרון ברק, בעניין אפרופים (בעמ' 311-312 לפסה"ד):
"חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני... על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו...".
77. בענייננו, התנהלות הנתבע לפני מועד חתימתו של הסכם הפשרה ולאחריו מבססת ומחזקת את פרשנותו של התובע להסכם הפשרה.
78. על השתלשלות האירועים שקדמה לחתימה על הסכם הפשרה עמד התובע בעדותו המהימנה עלי:
"בעיניי הסכם הפשרה הוא הסכם מאוד ברור וזה גם מה שבשיחות שהיו עם ירון ברנהולץ לקראת חתימת הסכם הפשרה. השיחות היו ברמה כזאת, הערבות האישית שלו נשארת והוא מוסיף עוד ערבות אישית על החוב הקטן. מעולם לא דובר ולו ברמז, לא עם ירון ולא עם אבישי, לא איתי, אף אחד לא דיבר איתי מעולם, על ויתור על ערבות אישית מעולם. אם היה מדובר על זה, זה היה בכתב. היית רואה את זה בטיוטות, היית רואה את זה בגוף ההסכם..." (עמוד 18 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021, בשורות 12-20).
ובהמשך:
"כשהגשנו את התביעה ב-17.3.16 חמישה ימים לפני הסכם הפשרה הגשנו את התביעה, גם ניתנו לנו עיקולים במעמד צד אחד. העיקולים ניתנו על משרד עוה"ד שלו, על הדירה האישית שלו, על הרכבים שלו, על חשבונות הבנק שלו. הוא לא יכל יותר לעשות כלום, מכיוון שהוא היה מאוד לחוץ מזה, הוא התקשר אלינו בהיסטריה - בואו, בואו אני רוצה לשלם, רק תקפיאו לי את העיקולים, וגם תשאירו את זה בדלתיים סגורות בבקשה, שזה לא יעשה לי נזק" (עמוד 35 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021, בשורות 9-16).
79. הנתבע מצידו לא ידע ליתן הסבר מניח את הדעת לשאלת בית המשפט מדוע חלף הגשת בקשה לביטול העיקולים שהוטלו במעמד צד אחד ומחיקתו כנתבע מהתביעה, הסכים לקחת על עצמו, כך לשיטתו, ערבות אישית על הסך של 880,000 ₪ (עמוד 69 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021, בשורה 14 - עמוד 71 בשורה 5). הנתבע הסתפק בעדותו באמירה שלפיה "היה חשוב לי שיוסרו העיקולים במשרד" (עמוד 86 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2021, בשורות 12-19).
80. מכאן שהמסקנה המתבקשת היא כי אומד דעתם האובייקטיבי של הצדדים בבואם לחתום על הסכם הפשרה, כפי שמשתקף מהתנהלותם עובר למועד חתימתו, היה ליתן ארכה לנתבעים לשלם את כל סכום ההלוואה והריביות, מחד גיסא, ומאידך גיסא, דחיית התביעה, ביטול העיקולים והגעה להסכמה בדלתיים סגורות. מסקנה זו מתבקשת אף מהגיונו הכלכלי של הסכם הפשרה.
81. הנתבע מבקש להסתמך בסיכומיו על טיוטת הסכם הפשרה, שעה שבטיוטה הראשונה שנמסרה על ידי ב"כ התובע דאז, עו"ד אבישי חלפון, נכתב כי "עד ליום 1.5.16 ישלם ירון סך של 2,435,000 ₪", ואילו בטיוטה השנייה ששלח הנתבע בעצמו נכתב "עד ליום 1.5.16 תשלם סיקמור בעצמה או באמצעות ירון סך של 2,435,000 ₪".
82. הנתבע טוען כי יש בטיוטה זו כדי לבסס את טענתו שלפיה לא הסכים לשוב ולהיות ערב לחוב הגדול לאחר שערבותו בוטלה במכתב מיום 18.2.2016, ומשכך ערבותו עומדת על הסך של 880,000 ₪ בלבד.
83. אין בידי לקבל פרשנות זו. הנתבע לא תמך טענתו שלפיה הכחיש ערבותו על סכום החוב הגדול בכל מסמך שנכתב על ידו בזמן אמת. זאת ועוד, בהסכם הפשרה או בטיוטות שקדמו לו, לא צוין כי הנתבע אינו ערב לסכום החוב הגדול. השינוי שהוסף בטיוטות הסכם הפשרה אין בו כדי לבסס את טענתו של הנתבע, שכן אין בשינוי זה משום הבהרה כי ערבותו של הנתבע לסכום החוב הגדול בטלה, אלא הבהרה כי ערבותו האישית נוספה אף על הסך של 880,000 ₪, שכן הנתבע לא היה ערב לסכום זה עובר לחתימת הסכם הפשרה.
84. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן העובדה כי המשא ומתן שבין הצדדים עובר לחתימתו של הסכם הפשרה לא היה פרונטלי אלא בהתכתבות ואף היה מהיר ביותר, שכן הטיוטות הוחלפו בטווח של כשעתיים (מהשעה 18:32 ועד לשעה 19:44). לעניין זה מהימנה עלי עדותו של התובע שלפיה קודם לחתימה על הסכם הפשרה לא העלה הנתבע כל טענה כי ערבותו לסכום החוב הגדול בטלה ומשכך הניח התובע כי הפסקה נועדה להבהיר כי ערבותו של הנתבע תתפרס אף על הסך של 880,000 ₪ ולא רק על סכום זה.
ברי כי התובע לא העלה על דעתו כי השינוי שהתבקש על ידי הנתבע בטיוטת ההסכם נועדה לפטור אותו מערבותו לתשלום החוב הגדול, שכן הדברים לא הועלו על ידו בזמן אמת.
85. לעניין זה, הנתבע טען ארוכות במסגרת סיכומיו כי אי העדתו של עו"ד אבישי חלפון פועל לרעתו של התובע, שכן הנתבע הצהיר לטענתו בשיחות עם בא כוחו של התובע בעת ניהול המו"מ כי "בשום מצב אינו מוכן לשאת בערבות בגין החוב הגדול והדבר קיבל ביטוי בהערותיו על הטיוטה" (סעיף 56.2 לסיכומי הנתבע), ומכאן, לטענתו, יש לקבל את פרשנותו להסכם הפשרה.
86. אכן, הלכה היא כי אי העדה של עד פועלת לרעתו של צד שהיה עליו להביאו. ואולם, בנסיבות המקרה דנן, כלל הראיות, לשון ההסכם, השתלשלות האירועים, הטיוטות וההיגיון הכלכלי העומד בבסיס הסכם הפשרה - כולם מובילים למסקנה כי אין מקום לקבל את הטענה בדבר בטלות ערבותו של הנתבע לסכום החוב הגדול ומכאן שאי העדתו של עו"ד חלפון, הגם שפועלת לרעתו של התובע, אין בה די כדי להטות את הכף לזכותו של הנתבע.
87. זאת ועוד, בהינתן טענת הנתבע שלפיה הצהיר באוזני עו"ד חלפון כי לא יישא בתשלום החוב הגדול, אזי לכאורה היה בעדותו של עו"ד חלפון כדי לתמוך דווקא בעדותו של הנתבע ומשכך היה דווקא עליו לזמנו לעדות ככל שהיה בכך כדי לתמוך בפרשנותו את הסכם הפשרה ובטענותיו בנוגע למשא ומתן שקדם לחתימתו, ואולם הוא בחר שלא לעשות כן.
88. ולבסוף, אף התנהלות הצדדים לאחר מועד חתימתו של הסכם הפשרה, יש בה כדי לבסס פרשנותו של התובע את הסכם הפשרה. כך, הנתבע ביקש מהתובע ארכה לביצוע התשלום הנקוב בסעיף 2.1 להסכם, קרי החוב הגדול, תוך שהוא התחייב בשמו ובשם סיקמור לפצות את התובע בסך נוסף של 100,000 ₪, כפי שעולה מנספח 10 לתצהירו של התובע. ברי כי התובע לא היה מסכים להעניק לנתבע ארכה נוספת לביצוע התשלום אילולא הנתבע ערב לתשלומו של חוב זה. דומה אף כי הנתבע לא היה מאשר את תשלום הפיצוי בשמו ובשם סיקמור, לולא דובר בחוב שאף הוא צריך לשאת בתשלומו.
89. גם מההתכתבות בין הצדדים לאחר חתימתו של הסכם הפשרה עולה כי אומד דעתם היה כי הנתבע ערב הן לסכום החוב הגדול והן לסכום החוב הקטן. כך, בפנייתו של התובע לנתבע מיום 26.2.2017 צוין על ידו כי הנתבע חייב לו הסך של 4 מיליון ₪ והנתבע בתגובה, לא הכחיש טענה זו (נספח 15 לתצהירו של התובע).
90. מכל האמור לעיל עולה כי יש להעדיף את פרשנותו של התובע שלפיה הודעת הביטול לא ביטלה את ערבותו האישית של הנתבע לתשלום סכום החוב הגדול וכי הסכם הפשרה אך הוסיף ערבות אישית שלו לתשלום סכום החוב הקטן, מבלי שיהיה בו כדי להשליך על ערבותו לתשלום סכום החוב הגדול.
סוף דבר
91. אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע הסך של 3,334,652 ₪ בהתאם לפירוט בכתב התביעה ובתצהירו של התובע.
92. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
93. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע את סכום האגרה, כפי ששולמה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תדוור פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ג טבת תשפ"ב, 27 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.