בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
לפני כבוד השופטת מיכל עמית – אניסמן
התובע
אברהם דויטש
ע"י ב"כ עו"ד יניב אינסל
נגד
הנתבעים
1.ירון ברנהולץ
ע"י ב"כ עו"ד יורי נחושתן
2.סיקמור השקעות בע"מ – ניתן פס"ד
פסק דין
תובענה כספית על הסך של 3,344,652 ₪ אשר עניינה הסכם הלוואה שנכרת בין הצדדים והשתלשלות האירועים שהתרחשה לאחר מועד כריתתו.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. התובע, רואה חשבון במקצועו, הוא, על פי הנטען בכתב התביעה, איש עסקים המחזיק ומכהן בתפקידי ניהול בחברות שונות בתחום ההשקעות והמימון. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוא עו"ד במקצועו, ששימש בעבר כעורך דינו של התובע. הנתבע הוא בעל השליטה ומנהלה היחידה של הנתבעת 2 (להלן: "סיקמור").
2. על פי הנטען בכתב התביעה, בחודש יולי 2014 פנה הנתבע לתובע והפציר בו שיעניק לו הלוואה בסך של 500,000 אירו, זאת לאחר שפנייה קודמת של הנתבע לתובע, מספר חודשים קודם לכן, לקבלת הלוואה בסכום האמור, נדחתה, על פי הנטען, על ידי התובע, מהטעם שהסכום המבוקש משמעותי וכן מהטעם שהתובע כלל לא הכיר את סיקמור, שהיא חברה בבעלותו ובשליטתו של הנתבע, אשר לה אמורה הייתה ההלוואה להינתן על פי בקשתו של הנתבע (הנתבע וסיקמור יקראו להלן יחדיו: "הנתבעים").
3. התובע התנה את מתן ההלוואה במתן ערבות אישית של הנתבע. ואכן, הנתבע הסכים לדרישה זו וביום 29.7.2014 נחתם הסכם הלוואה בין התובע לבין סיקמור (להלן: "הסכם ההלוואה") שלפיו התובע הלווה לסיקמור הסך של 2.3 מיליון ₪; קרן ההלוואה תישא ריבית שנתית קבועה לא צמודה בגובה של 10% ושיעורי הריבית ישולמו בהתאם למועדים שפורטו בסעיף 2 להסכם ההלוואה.
כמו כן, נקבע כי כספי ההלוואה (קרן וריבית אחרונה) ישולמו בתום 24 חודשים מיום החתימה על הסכם ההלוואה (הסכם ההלוואה צורף כנספח 2 לתצהיר התובע).
4. להבטחת השבת כספי ההלוואה מסרה סיקמור לתובע שיק ביטחון בסך של 2,415,000 ₪. בתחתית הסכם ההלוואה חתם הנתבע בכתב ידו על ערבות אישית לפירעון ההלוואה. בהתאם להסכמות הצדדים העביר התובע את כספי ההלוואה לסיקמור בשתי פעימות.
5. מספר חודשים לאחר מכן, פנה הנתבע לתובע וביקש לקבל ממנו הלוואות אישיות נוספות, הראשונה באמצעות העברה לחשבונו הפרטי של הנתבע והיתר באמצעות העברה לחשבון סיקמור. התובע הסכים לבקשתו זו של הנתבע והעביר לחשבונה של סיקמור כספים בהתאם לפירוט הבא:
א. ביום 28.10.2014 הסך של 200,000 ₪.
ב. ביום 9.12.2014 הסך של 75,000 דולר.
ג. ביום 5.2.2015 הסך של 450,000 ₪.
6. שתי ההלוואות האחרונות לא נפרעו, ובגינן פתח התובע תיק הוצאה לפועל (507979-06-15), במסגרתו הוגשו שני שיקים לביצוע בסך כולל של 777,000 ₪.
7. סיקמור הגישה התנגדות לביצוע שטר וזו נקבעה לדיון בבית משפט השלום בתל אביב יפו (ת"ט 10877-10-15). הנתבע, שהוא כאמור הבעלים של סיקמור וייצג אותה בדיון בהתנגדות, הצהיר לפרוטוקול את הסכמת האחרונה כי יינתן נגדה פסק דין וההתנגדות לביצוע השטר נדחתה על פי פסק דין מיום 16.3.2016.
8. למרות זאת, כך נטען, סיקמור לא כיבדה את פסק הדין, ולא שילמה את הסכום הנפסק. זאת ועוד, הנתבעים אף לא עמדו בהתחייבויותיהם ביחס להלוואה מושא הסכם ההלוואה מיום 29.7.2014. כך, שני התשלומים הראשונים של הריבית שולמו באיחור רב ומבלי ששולמה ריבית פיגורים בגין האיחורים. התשלום השלישי של הריבית לא שולם עד למועד הגשת התביעה, על אף פניות חוזרות מצידו של התובע.
9. לאור ההפרות היסודיות של הנתבעים את הסכם ההלוואה, הודיע התובע לנתבעים ביום 18.2.2016 על ביטול הסכם ההלוואה (נספח 8 לתצהיר התובע) ודרש כי הנתבעים ישלמו "ביחד ולחוד" את סך כל ההלוואות בסך של 2,446,879 ₪ (קרן ההלוואה ושיעורי הריבית) בתוך 7 ימים ממועד קבלת המכתב. מכתב זה לא נענה וממילא החוב לא שולם.
10. משכך, הגיש התובע ביום 17.3.2016 תביעה כספית כנגד הנתבעים לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 37787-03-16). בעקבות הגשת התביעה, והעיקולים שהוטלו במסגרתה במעמד צד אחד על נכסי הנתבע, ביקש הוא להגיע להסדר עם התובע, וזאת ימים ספורים לאחר הגשת התובענה. לטענת התובע, לנוכח הצהרתו של הנתבע במסגרת פגישה שנערכה בין הצדדים, שלפיה יש ביכולתו לפרוע באופן מידי את כל חובותיו כלפי התובע, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה.
11. ביום 22.3.2016 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: "הסכם הפשרה"), אשר בסעיף 2 שבו נקבע כי:
א. עד ליום 1.5.2016 תשלם סיקמור בעצמה או באמצעות הנתבע סך של 2,435,000 ₪ (הסך של 2,300,000 מיליון₪ עבור קרן ההלוואות; הסך של 115,000 ₪ בגין ריבית והסך של 20,000 ₪ בגין ריבית פיגורים) לחשבון הבנק של התובע (להלן, למען הנוחות, "החוב הגדול").
ב. בתוך שנה ממועד החתימה על הסכם הפשרה ישלמו הנתבעים לתובע סך של 880,000 ₪ (800,000 ₪ בגין קרן ההלוואות בתוספת הסך של 80,000 ₪ בגין ריבית שנתית). עוד הוסכם כי הנתבע ערב באופן אישי לסכום זה (להלן: "החוב הקטן").
הסכם הפשרה צורף כנספח 9 לתצהיר התובע.
12. בנוסף, נקבע בסעיף 7 להסכם הפשרה כי הפרה של האמור בסעיף 2.1 להסכם (הקובע את חובת סיקמור לשלם את החוב הגדול עד ליום 1.5.2016), תזכה את התובע בפיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪.
13. אלא שהנתבעים לא עמדו בהתחייבותם כאמור בהסכם הפשרה עד ליום 1.5.2016 וביקשו ארכה לביצוע התשלום וזאת עד ליום 10.5.2016. התובע נעתר לארכה תמורת התחייבות לתשלום פיצוי נוסף בסך 100,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם הפשרה והנתבע מצידו הסכים לדרישה זו של התובע (נספח 10 לתצהיר התובע).
14. חרף האמור, על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם ולא שילמו חובם לתובע, חרף ארכות שניתנו להם, והנתבע אף ניתק כל קשר עם התובע והותיר אותו בפני שוקת שבורה.
15. בגין התנהלות זו, עתר התובע ביום 26.3.2017 בבקשה למתן צו לכינוס נכסים כנגד הנתבע (פש"ר 55008-03-17, נספח 11 לתצהיר התובע, להלן: "הליך הפש"ר הראשון"). לאחר שהוגשה בקשת הכינוס שילם הנתבע לתובע, ללא תיאום מראש עמו, סך של 200,000 ₪ בלבד על חשבון חובו. ביום 4.12.2017 התקיים דיון בהליך הפש"ר הראשון. בהמלצת בית המשפט הסכים הנתבע לשלם את יתרת הסכום שאינו שנוי במחלוקת (לטענתו) בסך של 680,000 ₪, וזאת בתוך 60 יום, שעה שהוסכם כי הצדדים ימשיכו להתדיין בקשר ליתרת החוב במסגרת ההליך. הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין (פסק הדין מיום 4.12.2017 – נספח 12 לתצהירו של התובע).
16. ואולם, על פי הנטען, הנתבע לא קיים את פסק הדין ולא שילם את הסך של 680,000 ₪ במועד, אלא שילם סכומים שונים במועדים שונים, בהתאם לרצונו, כולם לאחר חלוף המועד שנקבע בפסק הדין. על כן, ומאחר ונותרה יתרת חוב בסך של 200,000 ₪ (מתוך הסך של 680,000 ₪) אותה מיאן הנתבע לשלם, נאלץ התובע לשוב ולעתור כנגד הנתבע בבקשת כינוס שנייה, אשר הוגשה ביום 26.2.2018 (להלן: "הליך הפש"ר השני").
17. לאחר שהוגשה בקשת הכינוס בהליך הפש"ר השני הסכים הנתבע לשלם הסך של 200,000 ₪. משכך, בוטל הליך הפש"ר השני תוך חיוב הנתבע בהוצאות התובע בסך 8,000 ₪ (החלטה מיום 15.3.2018 בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 58230-02-18, נספח 14 לתצהיר התובע).
18. בסופו של יום, החוב הנקוב בסעיף 2.1 להסכם הפשרה, קרי החוב הגדול, לא שולם ומשכך, הוגשה התובענה שלפני במסגרתה טוען התובע, כי חובם של הנתבעים כלפיו עומד על הסכומים הבאים:
א. הסך של 2,435,000 ₪ (קרן ההלוואה מיום 29.7.2014 בתוספת ריביות בהתאם להסכם הפשרה מיום 22.3.2016).
ב. הסך של 100,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם בהתאם להסכם הפשרה מיום 22.3.2016.
ג. הסך של 100,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם כפי שהוסכם בין הצדדים בחודש מאי 2016.
ד. 10% ריבית שנתית כאמור בהסכם הפשרה ובהסכם ההלוואה.
ה. 26.98% ריבית דריבית (נכון למועד הגשת התביעה).
19. התובע מוסיף וטוען במסגרת סיכומיו כי סיקמור הייתה חדלת פירעון כבר במועד חתימתו של הסכם הפשרה. בנסיבות אלה, עתר בבקשה לפירוקה של סיקמור וביום 25.11.2019, ניתן צו פירוק (פר"ק 8898-07-19). משכך, כעת, נותרה התובענה כנגד הנתבע בלבד.
20. מנגד, טענו הנתבעים במסגרת כתב הגנתם, כי אין לתובע עילת תביעה או יריבות כלפי הנתבע, שכן הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים, ובמסגרתו היה הנתבע ערב לחוב סיקמור, בוטל על ידי התובע, אשר היה מיוצג לכל אורך הדרך, ותחתיו נחתם הסכם הפשרה, במסגרתו חתם הנתבע על ערבות לסך של 880,000 ₪, ולסכום זה בלבד. מששולם סכום זה לתובע, קיים הנתבע את חלקו בהסכם הפשרה ואין עוד לטענתו כל יריבות בינו לבין התובע או עילת תביעה כנגדו.
21. לגופה של התובענה, נטען כי בין הצדדים הייתה מערכת יחסים חברית, ללא קשר ליחסי עו"ד-לקוח. מעת לעת נטלה סיקמור הלוואות מהתובע בסכומים של מאות אלפי שקלים לצרכי החזר ההון שלה ופעילותה העסקית כחברת אחזקות, ונהגה להשיבן לתובע עם ריבית מוסכמת. בשלהי חודש יולי 2014 נטלה סיקמור הלוואה נוספת לזמן קצוב של עד 24 חודשים על סך של 2.3 מיליון ₪.
22. כמפורט בכתב התביעה, נוסף על ההלוואה הנ"ל נטלה סיקמור עוד מספר הלוואות קטנות לטווח קצר. בגין שתיים מההלוואות העומדות על סך כולל של 750,000 ₪ ניתנו על ידי סיקמור לתובע שני שיקים לביטחון.
23. החל מאמצע שנת 2015 התגלע סכסוך בין הצדדים בקשר עם עסקה אחרת שאינה מושא ההליך דנן. נוסף על האמור, מצבו הבריאותי של הנתבע באותה עת הכביד על עסקיו. בעקבות זאת, החלו היחסים בין הצדדים להתערער. באותה תקופה גם החלה סיקמור לפגר בתשלומי הריבית בגין ההלוואה מושא התביעה ובתשלומי ההלוואות הנוספות שנטלה, אלא שהכל נעשה, לטענת הנתבעים, בידיעתו של התובע.
24. התובע הודיע על ביטול הסכם ההלוואה והפקיד את השיקים שניתנו לו על ידי סיקמור, על אף שהוגדרו כשיקים לביטחון, וזאת לטענת הנתבעים על מנת להפעיל עליהם לחץ. השיקים חוללו ומשכך פתח התובע תיק הוצאה לפועל כנגד סיקמור. בנוסף, כחלק מהלחץ שהפעיל על הנתבעים הגיש התובע את התביעה בבית משפט השלום בתל אביב, בצירוף בקשות להטלת עיקולים במעמד צד אחד.
25. בעקבות זאת, הצדדים הגיעו להסכם הפשרה האמור שבמסגרתו התחייבה סיקמור לשלם לתובע את סכום החוב הגדול בסך של 2,435,000 ₪. בנוסף, התחייבו הנתבעים לשלם לתובע את סכום החוב הקטן, בסך של 880,000 ₪ , ולסכום זה ערב הנתבע באופן אישי. סכום זה, כאמור, שולם לתובע זה מכבר.
26. לטענתו של הנתבע, לאחר שבוטל הסכם ההלוואה על ידי התובע, בטלה יחד איתו ערבותו לחבות סיקמור בגין ההלוואה שזו נטלה על סך של 2.3 מיליון ₪. עוד לטענתו, הסכים הוא לבוא לקראת התובע ולערוב לחובה של סיקמור לסכום החוב הקטן, בסך של 880,000 ₪ בלבד, חוב שקודם לכן לא היה מגובה בשום ערבות מצידו. משכך, לטענתו, הוא ערב אישית לסכום החוב הקטן, ולסכום זה בלבד. פרשנות זו לטענתו עולה מפורשות מלשונו של הסכם הפשרה.
27. לאחר ששילם הנתבע הסך של 200,000 ₪ הגיש התובע את בקשת הפש"ר הראשונה, ולאחר שזו נמחקה, ולאחר מחיקת בקשת הפש"ר השנייה, הסדיר הנתבע את מלוא חובו האישי כלפי התובע במספר תשלומים.
28. לטענת הנתבע, התנהלותו זו של התובע מהווה התנהלות בחוסר תום לב, אשר גרמה לו לנזקים בגין הגשת שתי בקשות למתן צו כינוס נכסים והכרזה כפושט רגל, ללא בסיס משפטי.
ההליכים בתיק
29. התביעה הוגשה ביום 6.11.2018 כתביעה בסדר דין מקוצר. ביום 1.11.2018 הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התביעה על הסף/ למחיקת כותרת/ למתן רשות להתגונן. בהחלטה מיום 11.3.2019 הוצע לצדדים כי לנתבע תינתן רשות להתגונן, וכי לסיקמור תינתן רשות להתגונן ביחס לסך של 2,435,000 ₪, בכפוף להפקדת סכום זה ולגבי יתרת התביעה תינתן רשות להתגונן, ללא צורך בהפקדה.
30. בהחלטה מיום 20.3.2019 נקבע כי נוכח הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט ניתנת רשות להתגונן בהתאם לתנאי ההצעה, כך שהתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן ישמש ככתב הגנה, בכפוף לקבוע בהחלטה מיום 11.3.2019.
31. ביום 13.6.2019 ניתן פסק דין כנגד סיקמור, שעה שלא הפקידה את הסכום הנדרש על פי הסכמת הצדדים. כאמור, מספר חודשים לאחר מכן ניתן כנגדה צו פירוק. משכך, כאמור, התביעה מתנהלת כנגד הנתבע בלבד.
32. בדיון מיום 16.1.2020 נקבעו מועדים להגשת ראיות וביום 15.7.2021 נשמעו ראיות הצדדים.
דיון
33. אין מחלוקת בין הצדדים אשר לסכומי ההלוואה שניתנו על ידי התובע למי מהנתבעים. בין הצדדים נטועות שתי מחלוקות עיקריות:
האחת, האם זכאי התובע לתבוע את הנתבע בגין סכום החוב הגדול מכוחה של ערבות אישית עליה חתם במסגרת הסכם ההלוואה, זאת לאחר שהסכם ההלוואה בוטל על ידו?
השנייה, האם ערב הנתבע אישית לתשלומו של סכום החוב הגדול מכוחו של הסכם הפשרה?
34. המחלוקת הראשונה, אם כן, היא בשאלה אם משבוטל הסכם ההלוואה בהתאם למכתבו של ב"כ התובע לנתבעים מיום 18.2.2016 (נספח 8 לתצהיר התובע) (להלן: "הודעת הביטול"), בוטלה אף ערבותו האישית של הנתבע לתשלום החוב הגדול, כטענת הנתבע? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית. ואנמק.
35. ראשית, הרציונל העומד בבסיס ערבותו של הנתבע בהסכם ההלוואה הוא כפי שנכתב בסעיף 4 להסכם זה:
36. משמע, הערבות נועדה להבטיח פירעון מלוא סכום ההלוואה. אין חולק כי הודעת הביטול של הסכם ההלוואה, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של ב"כ התובע לנתבעים מיום 18.2.2016, היא תוצאה של הפרת הסכם ההלוואה שעה שהנתבעים לא שילמו את תשלומי הריבית הראשונים הנקובים בהסכם ההלוואה במועדם, ומשכך העמיד התובע את מלוא סכום ההלוואה לפירעון מידי ודרש מהנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם את מלוא סכום ההלוואה בתוספת ריבית. ביטול זה של הסכם ההלוואה אינו מפקיע את הערבות. נהפוך הוא. הערבות שואבת את חיותה מהסכמת הצדדים שלפיה הנתבע יבטיח תשלומה של ההלוואה במלואה ככל שסיקמור לא תעמוד בפירעונה. הערבות, מעצם טיבה, ממשיכה לחול אף אם בוטל הסכם ההלוואה בשל הפרתו על ידי סיקמור.
37. שנית, אין מקום להיצמד אך לכותרתה של הודעת הביטול ולאמור בסעיף 6 שבה בדבר ביטול הסכם ההלוואה בלבד, אלא יש לקרוא מכתב זה בכללותו. במסגרת הודעת הביטול הנתבעים נדרשו על ידי ב"כ התובע לפרוע את החוב "ביחד ולחוד" בתוך 7 ימים (סעיף 7 למכתב). כמו כן, בהמשך המכתב, הובהר כי "ככל שסכום החוב לא ישולם בתוך שבעה ימים כאמור, יש בכוונת מרשנו להגיש כנגדכם תביעה מתאימה ללא דיחוי" (סעיף 8 למכתב, ההדגשה לא במקור).
38. הנה כי כן, במסגרת הודעת הביטול הובהר כי החוב מיוחס לסיקמור ולנתבע, שעה ששניהם נדרשו לשלמו, וכן הובהר כי ככל שלא ישולם החוב, תוגש תביעה כנגד שניהם. במילים אחרות, הודעת הביטול של הסכם ההלוואה מפאת הפרתו היסודית, אין משמעה פקיעת ערבותו של הנתבע, אלא העמדה למימוש לאלתר של מלוא סכום ההלוואה, על ריבית הפיגורים הקבועה בו, ובמסגרתה נדרשו הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הסך של 2,446,879 ₪.
39. שלישית, התנהלותם של הצדדים לאחר משלוח מכתב הביטול מלמדת על אומד דעתם בזמן אמת ולפיה ערבותו של הנתבע לא פקעה. כך, הודעת הביטול, קרי מכתבו של ב"כ התובע מיום 18.2.2016 בדבר ביטול הסכם ההלוואה ודרישה מהנתבעים לשלם את כל סכום ההלוואה, אשר הנתבע מבקש לראות בה כיום הודעת ביטול של הסכם הלוואה המבטלת אף את ערבותו האישית, לא זכתה לכל מענה מצידו של הנתבע.
40. מאידך, בסמוך למועד שליחתה של הודעת הביטול, הגיש התובע כנגד הנתבע וסיקמור תביעה לבית משפט השלום מכוחו של הסכם ההלוואה ובמסגרתה הוטלו עיקולים במעמד צד אחד לבקשתו על נכסי הנתבע.
הנתבע, מצידו, לא הגיש בקשה לביטול העיקולים שהוטלו על נכסיו, במסגרתה יכול היה לטעון כי ערבותו בוטלה נוכח הודעת הביטול של הסכם ההלוואה, כפי שנטען במסגרת תובענה זו, אלא הזדרז וחתם על הסכם הפשרה, אשר במסגרתו, התחייב להיות ערב אף על סכום החוב הקטן.
41. לאור האמור, אין בידי לקבל את הטענה שלפיה הערבות בוטלה בשל ביטולו של הסכם ההלוואה, אלא ערבותו של הנתבע שרירה וקיימת.