אם לסכם, הרי שלא נמצא בסיס לטענתן של הנתבעות כי זכותה של התובעת לפרטיות לא נפגעה כלל הן מן הטעם שהיא זו שפרסמה, ראשונה, את דבר-היריונה; הן מן הטעם כי היא כלל לא חששה לפרטיותה; והן מהטעם כי היא התנערה מן הפרטיות הזו כל אימת שביקשה לעשות לעניניה ובכלל זה הכספיים. אין לטענות הללו בסיס עבודתי ובייחוד אין להן כל כוח משפטי. לא אוכל לסיים התייחסות זו בלי לשוב ולהדגיש את מה, שבעינַי הוא עיקר: אפילו בחרה התובעת לוותר על זכותה לפרטיות ברגע, שבו היא חשבה שהדבר ישיא לה תמורה מרבית – ביחסי-ציבור, בכסף, בקידום עסקיו של קרוב-משפחתה או מכל סיבה אחרת, ואין היא מגונה כל עיקר – הרי שעד, שהיא לא עשתה כן, עמדה לה הזכות הזו במלואה. פרסום, שנעשה שלא בהסכמתה, קודם לאותו ויתור; פרסום ששלל ממנה את השליטה במידע על אודותיה – הרי הוא כזה שפגע בפרטיותה.
40. התנהלותן של נתבעות 1 ו-2 עלתה אפוא כדי האמור בסעיף 2 לחוק הגנת-הפרטיות. הפרסום עשה שימוש בשמה של התובעת לשם הפקתו של רווח (סעיף 2(6) לחוק). הוא נגע במובהק "לצנעת חייה האישיים לרבות עברה המיני, או למצב בריאותה" של התובעת (סעיף 2(11) לחוק). הפרסום פגע בזכותה של התובעת לפרטיות. האם מוגנת פגיעה זו מפנֵיה של הטלת אחריות בנזיקין? על כך נדרש להשיב כעת.
האיזון
41. הכתבה, שפרסמו נתבעות 1 ו-2, היא פרסום עיתונאי. היא נעשתה בכלִי-תקשורת, במסגרת-הבאתו של מידע לציבור. התקיים בה התנאי הראשון – תנאי הכרחי אך לא מספיק – להחלתה של ההגנה של "עיתונאות אחראית", לפי סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת-הפרטיות. ללא קושי מיוחד ניתן לקבוע עוד כי הכתֶּבת והאתר המפרסם הקפידו בקיומן של כמה מאמות-מידה העיתונאיות החשובות כמו בדיקה, תחקיר (בהיקף המתחייב ממהותו של המידע) ופנייה אל נושאת-הפרסום למען תתאפשר תגובתה. הפרסום, כבר כתבתי, היה של דבר-אמת ובזאת התמלא גם חלקה האחד של ההגנה של "אמת-הפרסום", לפי סעיף 18(3) לחוק.
42. עיקרי-השאלה הם כלום שֵׁרת הפרסום, כיאות, ענין שהחברה, הציבור ושיטת-המשפט רואים בו חשיבות ואם, במכלול-הנסיבות, הָלם הפרסום מקצוענות עיתונאית מתחייבת. תשובה שלילית לשאלות הללו לא תאפשר לזַכּות את הפרסום באיזו מן ההגנות הרלוונטיות שבחוק הגנת-הפרטיות. המענה נכרך בתשובה לשאלות-משנה והן כלום נעשה הפרסום לתכלית ראויה ולא פגע, יתר על המידה, בזכותה של התובעת לפרטיות.
43. שניים ממרכיביה של תכלית ראויה ושניים ממבחני-המידתיות מתקיימים בפרסום הנדון ללא קושי. כמוסבר, הפרסום נעשה כחלק מחופש-הביטוי של הנתבעות ומחופש-העיסוק שלהן. הוא תרם להבאתו של מידע לידיעתו של הציבור. כל אלה הם ערכים מוכרים במשפטנו, שהחברה ובעקבותיה שיטת-המשפט מייחסות להם חשיבות רבה. את מבחן-האינטרס צולח הפרסום המדובר בקלות.