פרשה שלישית עסקה במחלוקת, שקמה בין שחקן-טלוויזיה גרמני לבין בית-ההוצאה לאור הידוע, "אקסל שפרינגר". שלא כמו באחד מתפקידיו הידועים – מפקח בשורות-המשטרה – מצא עצמו השחקן מעֶברו האחר של החוק. שוטרים סמויים, שראו אותו נוגע באפו, עצרוהו באירוע פומבי של חגיגות "Oktoberfest" וברשותו סם מסוג קוקאין. הדיווח על מעצרו, מלוּוה בתצלומים, פורסם ביומון הנפוץ "Bild" ועד מהרה צוטט בכלי-תקשורת נוספים. דיווח-המשך סיפר על הרשעתו בבית-המשפט ועל הקנס הגבוה שהוטל עליו – 18 אלף אירו. בתי-המשפט הגרמניים קבעו כי אזכור שמו בדיווחים על אודות הפרשה פגע שלא כדין בזכותו לפרטיות. בית-הדין האירופי הפך קביעה זו על פיה.
ברוב דעות נקבע כי החובה העיתונאית לדווח לציבור, ובהתאם האינטרס הציבורי בקבלתו של מידע, מקיפים גם הליכים משפטיים בענינו של אדם; במיוחד של מי, שנעצר בפומבי ומקל וחומר של מי, שהתפרסם בביצוע-תפקיד של שומר-חוק. זאת ובלבד שהדבר נעשה בתום-לב ובאופן אחראי – לאחר בדיקה, תחקיר והתבססות על מקורות אמינים, בייחוד כששמו הטוב של האדם מעורב. האיזון בין ערכים מתנגשים אלה הולך אחר: "the contribution made by photos or articles in the press to a debate of general interest" – תרומה, הנגזרת מנסיבותיו המסוימות של המקרה. תרומה כזו קמה, בייחוד, כשהדיווח נוגע לעניני-עונשין אך היא יכולה להקיף גם דיווחים על ענינים חשובים פחות כמו אירועי-ספורט או ענינים, הקשורים באומנויות-הבמה. שמועות על קשיי-נישואין של מנהיגים, הודגם מנגד, או על קשייה הפיננסיים של זמרת ידועה – "were not deemed to be matters of general interest". האבחנה היסודית, ששב בית-הדין האירופי ואישרר בפרשה זו, היא זו שבין דיווח על עובדות אשר בכוחן לתרום לשיח ציבורי בחברה דמוקרטית לבין דיווח על פרטים אישיים גרידא, במיוחד כאלה שכל תכליתם היא לספק את סקרנות-הקוראים. במקרה אחרון זה לא ישתכלל הרציונאל, המצדיק את העדפתו של חופש-הביטוי על הזכות לפרטיות, וזאת אפילו כשנושא-הדיווח הוא דמות ציבורית ידועה:
"[A]lthough in certain special circumstances the public’s right to be informed can even extend to aspects of the private life of public figures, this will not be the case – even where the persons concerned are quite well known to the public – where the published photos and accompanying commentaries relate exclusively to details of the person’s private life and have the sole aim of satisfying the curiosity of a particular readership in that respect" (Axel Springer AG v. Germany, no. 39954/08, §§ 80, 82, 90-91, 99-100, ECHR 2012).