51. שאלת-הענין הציבורי, אם אחזור אל המשפט הישראלי ואל הפרשה אשר לפנַי, אינה מכוננת, לבדה, כלל-הכרעה בתחרות בין ערכים. כשם שחופש-הביטוי אינו קונה לעצמו, א-פריורי, עדיפות על פניה של הזכות לפרטיות ולהפך, כך מונח הענין הציבורי על כף אחת של המאזניים. בלעדיו לא תוכלנה ההגנות שבחוק הגנת-הפרטיות לקנות להן שבת. ברם תרומתו למשקלה של הכף, שעליה הוא מונח וליחס בינה לבין מה שעל הכף האחרת, היא ענין לנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנבחן.
בפרשה שלפנַי, אל מול פגיעה בגרעינה של זכות רבת-משקל, היא הזכות לפרטיות, עומדים ערכים שביטויָם, בנסיבותיה של הפרשה, הוא מן השולַיים ומשקלם קל באופן יחסי. המידע, כאמור, אינו מיסודותיהם של חופש-הביטוי, של חופש-העיסוק ושל התועלת הכללית שבקבלת-מידע. זהו מידע "רכילותי" גרידא, שאיננו תורם באורח ממשי לשיח הציבורי במובנו המוכר בפסיקה.
להשקפתי, כבר בשלב זה של הבחינה יש אפוא לקבוע כי הפרסום הפוגעני אינו משרת תכלית ראויה. ודאי, שאין הוא פעולה מידתית אשר התועלת בה רבה מנזקיה. פירוש יחיד לדברים הוא, לעניננו, כי פרסום זה איננו קולע ליסודות, שעליהן מבוססות ההגנות שבחוק ובייחוד אינו הולם את התכליות שבבסיסן. הפרסום אינו עונה על המתחייב מ"עיתונאות אחראית". אין הוא משרת, במידה מספקת, חובה עיתונאית. אין הוא קולע להבנה כי הגבלתו חוטאת הייתה לתפקידה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. אין הוא משמיע חובה מוצקה דיה כלפיו של ציבור-הגולשים ברשת. אין הוא מקדם ענין ציבורי נחוץ ורב-תועלת. העֲמדתה של התועלת, המעטה יחסית שבו, לצרכניה של עיתונאות, אל מול הפגיעה האנושה בזכותה היסודית של התובעת, מקשה על קביעה כי פרסום שכזה, בעיתוי ובמאפיינים המדוברים, עלה בקנה אחד עם סטנדרט הולם של עיתונאות. אפילו קבעתי כי מ"עיתונאי-רכילות" אין לצפות לאותן אמות-מידה של עיתונאים בתחומים אחרים – ומדוע שאקבע זאת, בייחוד לאור דבריה הנבונים של נתבעת 3? – הרי שסבורני כי כלִי-תקשורת המפרסם, שלא מרצונה של התובעת ושלא בהסכמתה היריון, שאינו נחלת-הכלל, איננו מקיים את חובתו של "עיתונאי אחראי".
52. המפרסמים אינם יכולים לחסות בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 18(ב)(2) לחוק הגנת-הפרטיות ונועדה להגן על עיתונאות אחראית ולהבטיח את כוחה לפעול. בה בעת אין הם קולעים לרציונאל אשר ביסוד-קידומם של פרסומי-אמת, המשרתים מטרה ציבורית חשובה. הפרסום, כתבתי, היה אמת. הוא לא שירת מטרה חשובה מספיק. ההגנות שבחוק, אסכם, לא לפרסומים כמו זה הנדון נועדו. באיזון בין הערכים, המבקשים להם תחולה בנסיבותיו של הענין, יש להעדיף את ההגנה על פרטיות ובהתאם את הוראות-החקיקה, המבקשות למנוע פגיעה כזו באמצעות-קביעתה של אחריות בנזיקין. אחריות כזו מוטלת על נתבעות 1 ו-2 אשר פגעו, שלא כדין, בזכותה של התובעת לפרטיות. היא גוררת עמה את חיובן של אלו בפיצויָה של התובעת.