55. קשה, אפוא, לקבל עמדה כמו זו של התובעת שלפנַי ודומה כי ראתה בכפל-הפיצוי – מאה אלף שקלים – את ברירת-המחדל של ההליך; ואת קביעתו של הסכום – ענין למכפלה אריתמטית גרידא. חוששני כי לא יעלה בידי להבין את מנהגם זה של תובעים ואם דיברתי בדמיון לענינים של לשון-הרע, הרי ששם הוא קנה לו שֶׁבת נפסדת במיוחד. בהקשר ההוא, היפה גם לכאן, הוטעם בבית-המשפט המחוזי בתל אביב כי "פסיקת פיצוי סטטוטורי על פי [ה]חוק איננה עניין אריתמטי" (ע"א 20857-02-19 קליגמן נ' הפטר, בפסקה השמינית לפסק-דינה של כבוד השופטת אביגיל כהן (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 17.7.2019)). כתבתי גם אני:
"חוששני כי כמו במקרים רבים אחרים, גם התובעים בפרשה שלפנַי נקלעו לכלל טעות ממשית בהבנת-התכלית אשר ביסודה של אפשרות לתבוע פיצויים ללא הוכחה של נזק. רבות כבר נכתב על כך בפסיקה ואין צורך לחזור מלה במלה. המנגנון, שבחר המחוקק ובגדרו נקבעה תקרה לפיצוי שללא הוכחה של נזק, נועד להקל על תובעים בתביעות, שבהן עלול להיות קושי ממשי להראות נזק. הוא לא נועד, בשום פנים, להגביה את רף-הפיצוי. הוא לא נועד לקבוע אמת-מידה, המעמידה את הפיצוי ההולם בכל אחד מן המקרים על תקרתו של הסכום הנקוב בחוק. דעת לנבון נקל כי הוראתו של [החוק] קובעת תקרה, ולא רצפה, לסכומו האפשרי של פיצוי ללא הוכחה של נזק" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 26644-11-18 אליגולא נ' זגי, בפסקאות 17 ו-18 לפסק-דיני [פורסם בנבו] . ההדגשות הן במקור).
תרתי בעמדה, שהניחה לפניו של בית-המשפט באת-כוחה של התובעת, אחר הסבר מניח את הדעת לטענה כי המקרה שלפנַי נדרש לבוא אל (כפל) התקרה שבחוק. לא מצאתיו, מכתב-התביעה ועד לסיכומים. בלי להקל ראש בפגיעה בפרטיותה של התובעת, אינני סבור כי נסיבותיו של המקרה מצדיקות את פסיקתה של תקרה כפולה זו.
56. מחד גיסא נתתי את דעתי לנושא-הפרסום היורד, כמבואר לעיל, לשורש-פרטיותה של התובעת. הפרסום לא נעשה על דעתה של זו ובהסכמתה. לנתבעות מובן היה, ולכל הפחות נדרש להיות מובן, כי אין היא מצדדת בו. בהתנהלותן העדיפו הנתבעות, במובהק, את ענינן, בייחוד המסחרי, על פני זה של התובעת. ניתן אף לומר כי הן היו אדישות לפגיעה, הכרוכה בפרסום, בפרטיותה של האחרונה. פעולה זו הסבה לתובעת נזק, שאיננו ממוני והוא נחלתה של מי, שעניניה האינטימיים נחשפים בידי אחר, ללא הסכמתה ושלא בעיתוי המתאים לה.
57. בצד המקל עם הנתבעות נמנית העובדה כי הפגיעה הייתה מתוחמת לפרק-הזמן, שקדם לגילוי הטבעי של דבר-קיומו של היריון וגם לפרסומו העצמי מפיה של התובעת. יתרה מכך, סמוך לקבלתו של מכתב-ההתראה מאת התובעת הורד הפרסום הזה מן האתר. זאת ועוד: הכפלתה של תקרת-הפיצוי היא ענין ל"כוונה לפגוע". כוונה שכזו, ברור מאליו, אינה יכולה להיות נחלתה של כל פגיעה בפרטיות. ודאי, שאין לה יסוד כשאותה פגיעה היא אך ענין של תוצאה. זאת, אפילו כשמידת-הצְפיוּת של תוצאה כזו היא גבוהה ואפילו היא, ממש, ענין מסתבר מן הפרסום. השופט זילברטל כתב על כך בהקשרו של פרסום של לשון-הרע: