תחרות בין ערכים, אופקית או אנכית, מתרחשת במשפט הציבורי בְּמָקום שבו נטען כי איזו מרשויות-השלטון, בפעולתה או במחדלה, פגעה בערך חוקתי מוכר והרשות, מצדה, טוענת כי היה זה לשם קידומו של ערך חשוב אחר. המשפט הציבורי מציע מנגנונים אחדים ליישובן של תחרויות כאלו. לעתים תבוא ההתנגשות על פתרונה באמצעות פירושן של הוראות-התחיקה; לעתים באמצעות יישומם של כללי-ברירה בין נורמות ולעתים באמצעות הפעלתו של מנגנון-ההכרעה הקבוע, באורח מפורש או משתמע, בחוקי-היסוד (אהרן ברק מידתיות במשפט: הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 115 (2010)). במקרה האחרון, כשנטען שהפעולה השלטונית אינה חוקתית, כלומר שפגיעתה בערך חוקתי מוכר איננה כדין, מעמידים חוקי-היסוד הוראת-הכרעה בדמותה של "פסקת-הגבלה", בייחוד מן הסוג הקבוע בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. פסקת-ההגבלה מעבירה את הפעולה הפוגעת במבחניהם של שלושת יסודותיה – עקרון-החוקיות, עקרון-התכלית הראויה ועקרון-המידה. תוצאת-הבחינה קובעת אם הפגיעה היא כדין או, לחלופין, שאין להשלים עמה.
12. כך הוא הדבר במשפט הציבורי. פסקת-ההגבלה אינה מוּחלת, לעצמה (per sé), כשתחרות בין ערכים היא נחלתו של המשפט הפרטי. שלא כמו במשפט הציבורי, בסכסוך "אזרחי" בין פרטים אין לאחָד חובה חוקתית כלפי האחר והאחר איננו אוחז בזכות חוקתית. כך הוא משום, שהמשפט הישראלי לא ראה מקום להחיל את הרעיון החוקתי, באופן ישיר, על הדין הפרטי. תחולה ישירה מציעה הייתה לקלוט את העקרונות החוקתיים אל המשפט הפרטי מתוך ראייתה של המתודה החוקתית נפרשׂת על פניו של המשפט כולו. זאת, ללא צורך בהוראה מתווכת, הקולטת את העקרונות החוקתיים בדרך עקיפין. גישה כזו יכלה לתרום להרמוניה במשפט ולקדם האֲחדה של עקרונותיו בתחומים השונים. אלא, שהיא עלולה שלא להתיישב עם עמדה פוזיטיביסטית, המחייבת את קיומם בדין של כללים המאפשרים לעשות כן. הכרה בתחולה ישירה לא משמיעה רק ויתור על דרישת-המקור – שאיננו – לקליטתו של המשפט החוקתי אל זה הפרטי אלא גם הרחבה, שמא הרחבת-יתר של האחרון באופן, העלול שלא להתיישב עם עמדתה של הכנסת בכוננה את חוקי-היסוד (על יתרונה של תחולה עקיפה ראו גם דפנה ברק-ארז וישראל גלעד "זכויות אדם בדיני החוזים ובדיני הנזיקין: המהפכה השקטה" קרית המשפט ח 11, 25 (התשס"ט)).
13. ברם תהא זו תפישׂה חסרה ושגויה לחלוטין של רעיון-ההכרה בערכים חוקתיים אם ייקבע, שאין לאלה כל השפעה על היחסים בין פרטים לבין עצמם. "זכויות היסוד של האדם", קבעה הפסיקה, "אינן מכוונות רק כנגד השלטון. הן מתפרסות גם ביחסים ההדדיים שבין הפרטים לבין עצמם. [ל]שאלה אם עקרונות היסוד של המשפט הציבורי חלים בתחומי המשפט הפרטי, התשובה פשוטה היא וברורה – כן" (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 532 (השופט ברק) (1992)). אמת, כוחם של הרעיון החוקתי ובייחוד של ההגנה על זכויות-יסוד; עוצמתם הנורמטיבית של הערכים המוכרים בו ומעלותיהם של הכלים המשפטיים אשר פותחו במסגרתו לא פסחו על המשפט הפרטי. הם כוננו יסודות חשובים בהחלתו של הדין ה"אזרחי" ובפירושו.