"תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על-פי האינטרסים הלגיטימיים שעליהם הן מגנות. אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על-ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפיסותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך" (ע"א 6601/96AES System Inc. נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 866 (2000). ההדגשה הוספה).
ובהמשך:
איתור 'האינטרסים המוגנים' – כגון סודות מסחריים ורשימת לקוחות – הינו אך תחילתה של הדרך בקביעת חוקיותה של הגבלת חופש העיסוק. לאחר שנקבע כי התניה החוזית המגבילה את חופש העיסוק מתייחסת ל'אינטרסים לגיטימיים' של המעביד, קמה ועומדת השאלה, אם היקפה של ההגבלה הוא כדין. המבחן הוא זה של סבירות או מידתיות. המעביד זכאי להגנה על 'האינטרסים הלגיטימיים' שלו במידה הראויה" (שם, בעמ' 874).
"אינטרס לגיטימי" כמוהו כתכלית ראויה. "מידתיות" היא, ובכן, מידתיות. כך, בגדרי-יישומה על חוזה קונקרטי, שנקשרו בו שני פרטים, של הוראתו של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 – הוראה, המחייבת כי תניה בחוזה לא תהא מנוגדת לתקנת-הציבור, נמצא בית-המשפט נדרש באותה פרשה ליסודות של תכלית ראויה ושל מידה. אלה היו מפְתחות באיזון, שבין חופש-העיסוק של העובד לבין קנינו של המעביד, בנסיבותיה של התחרות בין שני הערכים הללו. יסודות אלה ואופן-יישומם, המוכרים היטב מן המתודה החוקתית, נקלטו כך אל המשפט הפרטי בדרך של תחולה עקיפה. בנסיבותיה של אותה פרשה הם הקימו חשש כי המגבלה, שנשאה עמה התניה הנבדקת על חופש-העיסוק של העובד, היא מופרזת.
"עיתונאות אחראית" – סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת-הפרטיות
17. הגנה מפניה של אחריות בנזיקין עוטפת פגיעה בפרטיות, שנעשתה בתום-לב ו"בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה". היא דומה מאד לזו שבסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ופוטרת מאחריות בלשון-הרע מפרסם, ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
ביישומו של סעיף 15(2) לחוק איסור לשון-הרע על פרסומים בכלי-תקשורת פיתחה הפסיקה את ההגנה, הידועה בכינוי "עיתונאות אחראית". לפיה, פרסום עיתונאי לא יגרור אחריות בלשון-הרע אם הוא נעשה בגדרה של "חובה" עיתונאית ותוך הקפדה באמות-מידה מקצועיות, המצופות מן העוסקים בעיתונאות. ה"חובה", מצתה פסיקתו של בית-המשפט העליון, קמה אם נהיר כי "הפרסום ישרת ערכים ואינטרסים אשר החברה מכירה בחשיבותם ובנחיצותם" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 721 (2012)). אמות-המידה המצופות הן של אתיקה מקצועית ושל מקצוענות ואותן הכתירה הפסיקה בכותרת המקיפה: "תום-לב".