פסקי דין

תא (חד') 56450-06-19 סיון קמבר זלצמן נ' דניאל דודזון סייל מאסטרס בע"מ

15 ינואר 2022
הדפסה

בית משפט השלום בחדרה
ת"א 56450-06-19 דניאל דודזון סייל מאסטרס בע"מ ואח' נ' קמבר זלצמן ואח'

תיק חיצוני:

בפני כבוד השופטת יפעת אונגר ביטון

התובעת שכנגד
סיון קמבר זלצמן
ע"י ב"כ עו"ד אהב כהן

נגד

הנתבעים שכנגד 1. דניאל דודזון סייל מאסטרס בע"מ
2. דניאל דודזון
ע"י ב"כ עו"ד גיא קונפורטי

פסק דין

רקע
לפניי תביעה בסך 74,900 ₪, להשבת סכום ששילמה התובעת שכנגד (להלן: "התובעת") עבור קורס אינטרנטי אצל הנתבעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"), בצירוף פיצוי כספי מכוח הוראות החוק להגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן" או "החוק") ובגין הפרות חובות חקוקות לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (להלן: "פקודת הנזיקין"). הנתבע 2 הוא הבעלים של הנתבעת 1.
התביעה העיקרית שהגישו הנתבעים כנגד התובעת, נדחתה על הסף על ידי כב' השופטת הדסה אסיף ביום 2.2.2020, לאחר שפסקה כי מדובר בתביעת השתקה.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין ותמצית ההליכים

1. ביום 6.11.17, בעקבות פרסומים שונים, נרשמה התובעת לקורס תפעול סחר מקוון בשם "הקליקה", בהנהלת הנתבעים, (להלן: "הקורס"). הפרסומים כללו הבטחות לנרשמים, כגון: הבטחה לתוספת 5,000 ₪ בחודש למשכורת, השבת מלוא הכסף במקרה של אי שביעות רצון תוך 30 ימים, ועוד. הרישום לקורס נעשה טלפונית והתובעת שילמה 4,900 ₪. התובעת מדגישה כי בתקופה זו לא עבדה בעיסוקה הרגיל וחיפשה אפיקי פרנסה אחרים, כאדם פרטי, וללא קשר להכשרתה המקצועית ו/או לעסק שהקימה קודם לכן.

2. הקורס מורכב מ-8 שיעורים אינטרנטיים, ומ- 3 מפגשים קבוצתיים, כאשר רכישת הקורס מזכה בחמישה קורסי "בונוס" הניתנים כמתנה, וכן בשובר מימון קמפיין ברשת החברתית "פייסבוק" בסך 500 ₪. התובעת החלה את הקורס ביום 20.11.17, באמצעות השתתפות בשיעורים האינטרנטיים. יוער, כי אין מדובר בשיעור המועבר "בשידור חי" אלא בשיעורים א-סינכרוניים אשר זמינים למשתתף בכל עת בה יחפוץ.

3. התובעת טענה כי בשיעור הרביעי בקורס נחשפה להתנהלות בעייתית, כאשר המשתתפים הונחו על ידי מדריכי הנתבעים לבצע פעולות לא חוקיות, שיפורטו בהמשך. לכן, לאחר שיעור מס' 7 ביקשה לבטל את הקורס, בהודעת דואר אלקטרוני, ששלחה ביום 2.1.18, למנהל שגיא. להבדיל מן האמור בתביעה, בתצהיר טענה התובעת כי את הבקשה לביטול שלחה לאחר שצפתה בשיעור מס' 6 (סעיף 10 לתצהיר התובעת). לאחר שלשיטתה לא זכתה למענה ענייני, פנתה אל הנתבע 2 באמצעות דוא"ל, הן ביום 8.3.19 והן ביום 14.3.18, אך שוב לא זכתה למענה ענייני, או בכלל.

4. בנסיבות אלה, ולאחר שכספה לא הוחזר לה, כמובטח, פנתה התובעת אל המועצה הישראלית לצרכנות בתלונה נגד הנתבעים ובדרישת סיוע למיצוי זכויותיה על פי דין. בהתאם להמלצת המועצה הישראלית לצרכנות, הגישה התובעת תביעה קטנה נגד הנתבעים. במקביל פתחה קבוצת ווטסאפ בשם "נפגעי קורס הקליקה" (להלן: "קבוצת הווטסאפ"), במטרה להביא לידיעתם של אנשים נוספים את שאירע לה, וליידע אותם באשר למידע וההכוונה שקיבלה, על מנת לעזור לנפגעים נוספים למצות את זכויותיהם.

5. התובעת מוסיפה, כי ביום 9.9.18, מספר שבועות לאחר שהומצאה התביעה הקטנה לנתבעים, קיבלה הודעת ווטסאפ מאיימת (תוכנה יבוא במלואו בהמשך) מהנתבע 2. במקביל, קיבלה דרישה לתשלום פיצוי בשל הוצאת דיבתו בקבוצת הווטסאפ.

6. לאחר הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי שהתביעה אינה מתאימה להתברר כתביעה קטנה, ויש להעבירה לדיון בסדר דין מהיר, ככל שהתובעת תגיש כתב תביעה מתוקן תוך 60 ימים. אלא שכעבור חודש וחצי, ובטרם הספיקה התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, הגישו הנתבעים את התביעה העיקרית בתיק זה, שלאחריה הוגשה התביעה שכנגד דנא.

טענות הצדדים

טענות התובעת

7. התובעת טענה כי היא מוגדרת כ"צרכן" על פי חוק הגנת הצרכן. לשיטתה, עסקינן בעסקה שנכרתה בתנאי "מכר מרחוק", כהגדרתה בסעיף 14(ג)(ו) לחוק. סעיף 14ג(ג)(2) לחוק מתיר לצרכן לבטל עסקת מכר מרחוק תוך 14 ימים מיום ביצוע העסקה, או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ב), לפי המאוחר. לטענתה, לא נמסר לה, עד ליום הגשת התביעה, מסמכי גילוי, או חוזה המפרט את תנאי העסקה, ובכללם את תנאי ביטול העסקה. כלומר, לשיטתה, מניין הימים לביטול העסקה בעניינה טרם החל, ודחיית פנייתה לביטול העסקה בנימוק שחלפו 43 ימים ממועד כריתת העסקה, נטולת עיגון חוקי.

8. יתרה מכך, טוענת התובעת, כי אי מסירת מסמך הגילוי, כמתחייב בדין, מהווה הטעיה מכוונת של הנתבעים, בכל הנוגע למימוש זכותה הקוגנטית והחד צדדית לביטול עסקה במכר מרחוק, בניגוד לאיסור הטעיה לפי סעיף 2(א)(21) לחוק. לטענתה, הנתבעים הטעו אותה, ביודעין ובמכוון, והדבר אף ניכר מהניסוח העמום בפרסומיהם. בגין הטעיה, ללא תלות בהיבט ביטול העסקה בשל כריתתה בתנאי מכר מרחוק, זכאית התובעת לסעד של ביטול העסקה, אף ללא ניכוי דמי ביטול מסכום ההשבה, וכן לסעד של פיצוי בגין כל נזק שנגרם לה עקב אותה הטעיה. עוד נטען, שהנתבעים התחייבו בפרסומיהם, להחזר כספי ללא ויכוח, במקרה של אי הצלחה בחודש הראשון, ומכוח התחייבות זו, עליהם להשיב לתובעת את כספה.

9. התובעת הוסיפה, כי מדריכי הקורס הסבירו לתלמידים כיצד ניתן "לחסוך" את עלותה החוקית של תכנת "קמטסיה" (בשווי של 250$) ולהשתמש בה באופן פיראטי, באמצעות העברת קוד הרשאה על ידי הטכנאים. התובעת נחשפה למטודת הלימוד של הנתבעים, לפיה, לצורך הצלחה בקורס, על המשתתפים להשתמש בפרופילים פיקטיביים בפייסבוק ולהתחזות לאחרים, לצורך יצירת תנועה מקוונת עבור המוצר העומד למכירה. כאמור, התובעת נחשפה לשיטות אלה בשיעור מס' 4.

10. עוד הוסיפה התובעת, כי הנתבעים הציגו מצג שווא, לפיו השירות הלימודי שסופק לתובעת מהווה "קורס" במשמעותו המקובלת, המגלם בחובו את כל המידע הנדרש לצורך הכשרה מוגמרת בתכני הלימוד הנדרש. ברם, במהלך השיעורים המקוונים התברר, כי מעבר לתכני הלימוד המועברים, יידרש ממנה מימון עצמי, לצורך יישום החומר הנלמד. הדברים באו לביטוי ביתר שאת, בשיעור השמיני בקורס, הדוחק במשתתף לקחת הלוואה בנקאית, לשם יישום תכני הקורס כהלכה. בכך משתקפת ההטעיה בפרסומי הנתבעים בדבר אפקטיביות השיטה, בניגוד לאיסור הטעיה המעוגן בסעיף 7(א)(1) לחוק, וכן בנוגע לאיסור הטעיה בדבר טיב השירות ותועלת השימוש בו, לפי סעיפים 2(א)(1) ו2(א)(4) לחוק.

11. לחילופין, טוענת התובעת, כי על העסקה חלה הוראת סעיף 13ג' לחוק, משום שמתכונתו של הקורס, הפתוח לפרק זמן של שנה, עונה להגדרת "עסקת מכר מתמשכת", בזיקה לכך, הרי שקמה לתובעת הזכות להשתחרר מהעסקה ולדרוש את ביטולה, בתנאים המנויים באותו סעיף. לגרסתה, נוכח הפרת הנתבעים הוראות בדבר גילוי פרטים מהותיים בנוגע לעסקה מתמשכת, וסירובם להיענות לדרישת התובעת לבטל עסקה זו, בנסיבות בהן הייתה זכאית לכך, הרי שקמה לה הזכות לתבוע מהם פיצויים לדוגמה, ללא הוכחת נזק, בסך של עד 10,000 ₪, מכוח סעיפים 31א(א)(2ב) ו-31א(א)(4) לחוק.

12. אליבא התובעת, הנתבעים הטעו אותה בנושאים נוספים: בונוסים שהובטחו ולא התקבלו; החשיפה, במשך 30 הימים שלאחר ביצוע העסקה, מתאפשרת רק לגבי חלקים מהקורס, ואלו אינם מהותיים דיים; הובטחה הדרכה צמודה למשך 60 ימים, שלא ניתנה; תלמידה שלכאורה "הרוויחה" בעקבות הלמידה בקורס 18,000 ₪, מבלי לציין שמדובר במדריכה של הנתבעת; אי ציון שעות ההשקעה המרובות הנדרשות, בניגוד לעולה מהפרסומים שדיברו על שעתיים ביום.

13. התובעת עתרה לפיצוי מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין, נוכח כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות, כדלקמן:
א. שידול להפרת זכויות יוצרים בהתאם לסעיף 30 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") וסעיף 47 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, בכך שהנתבעים שידלו את המשתתפים להוריד את תכנת קמטסיה באופן פיראטי, תוך שידול "לגנוב" חומרים מאתר "יוטיוב", עריכתם ושימוש בהם לצורך העסק.
ב. איומים, לפי סעיף 92 לחוק העונשין, בהתייחס להודעה המאיימת שנשלחה ע"י הנתבע 2 לתובעת, במקביל למשלוח מכתב ההתראה נגדה.
ג. שידול להתחזות, בהתאם לסעיפים 30 ו-441 לחוק העונשין, בכך שהנתבעים עודדו את המשתתפים, ביניהם התובעת, להשתמש בפרופילים פיקטיביים בפייסבוק לצורך הצלחה בקורס.
ד. רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק העונשין, בכך שהנתבעת הנפיקה חשבוניות זיכוי לחברי הקבוצה, אך בפועל לא ניתן כל זיכוי.
ה. הפרת חובת תום הלב במשא ומתן והטעיה בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. לטענת התובעת, הנתבעים הציגו מצג שווא והטעו אותה.
ו. הפרת סעיף 14(ג) לחוק הגנת הצרכן, לעניין עסקת מכר מרחוק. התובעת טענה כי הנתבעים הפרו חובה זו בהטעייתם ובאי גילוי מידע מהותי, כפי שפורט לעיל.

14. כאמור, התובעת עתרה לפיצוי בסך 10,000 ₪ עבור כל הפרת חובה חקוקה, השבת הסכום ששילמה לצורך רכישת הקורס בסך 4,900 ₪ ופיצויים לדוגמא בסך 10,000 ₪.
טענות הנתבעים

15. אליבא הנתבעים, במועד רכישת הקורס הוסברו לתובעת כל הפרטים אודותיו, לרבות האפשרות לבטל את העסקה תוך 30 ימים ולקבל החזר כספי מלא. לטענתם, ההסבר המלא ניתן גם בדברי הפתיחה בשיעור הראשון. מעבר לכך, במסגרת שיווק הקורס לצרכנים, פרסמה הנתבעת ברשת ובמיילים שיווקיים את מלוא פרטי הקורס, לרבות האפשרות לבטל את העסקה תוך 30 ימים ולקבל החזר כספי מלא. לטענתם, אין חולק כי התובעת ידעה על תנאי ביטול הקורס, לרבות המועד האחרון בו ניתן לבטלו בהחזר כספי מלא.

16. הנתבעים מוסיפים, כי רק ביום 2.1.18, בסיומו של הקורס, ולאחר שצפתה בכל שמונת השיעורים הנכללים בו, ולמעשה קיבלה תמורה מלאה עבור כספה, פנתה התובעת לנציג הנתבעת (שגיא) וביקשה לבטל את העסקה ולקבל את כספה בחזרה. נציג הנתבעת השיב כי לא ניתן לבטל את הקורס ולקבל החזר, קל וחומר לאחר שהתובעת צפתה בכל תכני הקורס. יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין הציע הנציג לתובעת עזרה מקצועית וליווי ביישום החומר הנלמד, על מנת שתוכל לקבל את התוצאות להן ציפתה, אך התובעת סירבה.

17. לא זו אף זאת, התובעת הודתה כי לא הייתה מרוצה מהקורס כבר במהלך שיעור מס' 4. אם כך, תמהו הנתבעים, מדוע המשיכה לצפות בשאר תכני הקורס ולא ביטלה את השתתפותה באותו מועד? לו הייתה פועלת כך, היה הביטול עומד במסגרת 30 הימים וזכאית הייתה התובעת לקבל החזר כספי מלא. משלא עשתה כן, אין לה על מי להלין, אלא על עצמה. זאת ועוד, בהודעת הביטול, כתבה במפורש שהיא מודעת לכך שהגישה את הבקשה לאחר מועד הביטול, ולכן ביקשה להגיע לוועדת חריגים. מכאן, התובעת ביקשה לבטל את הקורס לאחר תום המועד לעשות זאת, ולאחר שקיבלה את מלוא התמורה, ואינה זכאית להשבה.

18. הנתבעים טוענים, שפתיחת קבוצת הווטסאפ "נפגעי הקליקה", ששידלה והסיתה את לקוחות הנתבעת להגיש נגדה תביעות ותלונות, גרמה לה נזק, ולכן נשלח מכתב ההתראה, בו נדרשה התובעת לחדול ממעשיה ולשלם פיצוי כספי בשל מעשיה. הואיל והתובעת התעלמה ממכתב זה הוגשה התביעה העיקרית בהליך דנן. לעניין הודעת הווטסאפ, הנתבע 2 הבהיר, כבר במועד הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, שההודעה נשלחה ע"י אחד מעובדי הנתבעת, והוא התנצל בפני התובעת על כך.

19. לשיטת הנתבעים, דין עילות התובעת, המבוססות על החוק, להידחות, היות ואינה מוגדרת כצרכן. התובעת רכשה את הקורס, שנועד ללמד אותה לייצר הכנסה מנכסים דיגיטליים, עבור העסק אותו היא מנהלת. קרי, מדובר ברכישת שירות לשימוש עסקי. לצד זאת, הנתבעת מכחישה כי מדובר בעסקת מכר מרחוק מתמשכת. לטענתה, התובעת רכשה מהנתבעת קורס אלקטרוני המורכב מתכנית לימודים בת 8 שיעורים מקוונים ושלושה מפגשים פרונטליים, כאשר כל שיעור עוסק בנושא אחר. דהיינו – מדובר בעסקה קצובה, חד פעמית המתחילה בשיעור הראשון ומסתיימת בשיעור האחרון של הקורס. מאחר שמדובר בעסקת מכר מרחוק שאינה עסקה מתמשכת, הרי שביטול העסקה אפשרי לפחות שני ימים, שאינם ימי מנוחה, קודם למועד בו אמור להינתן השירות, כך לפי החוק. מכאן, הנתבעת היטיבה עם לקוחותיה, עת אפשרה להם לבטל את הקורס ולקבל החזר כספי תוך 30 ימים, מיום ביצוע העסקה.

20. הוסיפו וטענו הנתבעים, כי הנתבעת מעניקה ללקוחותיה כלים וטקטיקות ליצירת הכנסה מקסימלית מנכסים דיגיטליים. לצורך כך, שיעורים 6 ו-8 של הקורס עסקו בסוגים שונים של השקעות בעולם האינטרנטי. לאורך השיעורים, המליצו המדריכים להשקיע הון עצמי על מנת לקבל תוצאות מהירות, אך הודגש, כי אין זו חובה, וישנם לקוחות רבים של הנתבעת אשר הצליחו להניב רווחים גדולים גם ללא השקעות של הון עצמי. הנתבעים ציינו כי השיעור על השקעות בעולם האינטרנט נבע מביקוש המשתתפים, שהתעניינו בנושא. לטענתם מעולם לא דחקו במשתתפי הקורס, ביניהם התובעת, לקחת הלוואה או לגייס הון עצמי לצורך הפקת הכנסה מקסימלית ואפקטיבית מהנלמד בקורס.

21. הנתבעים סבורים, שטענות התובעת כי הקורס לא מהווה שירות לימודי, דינן להידחות. מלבד השיעורים המקוונים והפרונטאליים, מוצעים אפיקים נוספים, הפתוחים בפני המשתתפים לצורך קבלת הסברים מהמדריכים אודות התכנים הלימודיים. הנתבעים טענו שכל ההבטחות מתייחסות לכלים ולשיטות שהנתבעים מאמינים בהם, לצורך הפקת הכנסה מרבית, ומתוך תיאום ציפיות מלא. הנתבעת מעניקה למשתתפים את כל הידע והכלים ועל המשתתפים ליישם את הנלמד באמצעות הדרכה של הנתבעת. משכך, אין כל הטעיה בפרסומיהם.

22. הנתבעת הוסיפה כי מעולם לא הפרה זכויות יוצרים ולא שידלה את לקוחותיה לבצע הפרה כזו. לטענתה יש בידה רישיון שימוש כדין בתכנת "קמטיסיה".

23. הנתבעים הכחישו טענות התובעת על הפרת חובות חקוקות. לגרסתם, מלבד אמירות כלליות וסתמיות, התובעת לא הוכיחה כי אכן הופר חיקוק כלשהו. כמו כן, מאחר והתובעת לא הוכיחה נזק, אין בדה עילת חיוב מכח פקודת הנזיקין.

דיון והכרעה

תחולת חוק הגנת הצרכן

24. כמבואר לעיל, התובעת ביססה את מרבית תביעתה על חוק הגנת הצרכן. בע"א 7187/12 עו"ד ליאור צמח נ' אל-על נתיבי אויר לישראל (17.8.14) (להלן: "עניין צמח") סקר כב' השופט רובינשטיין את תכלית חוק הגנת הצרכן –
" לט. דיני הגנת הצרכן מבוססים על מספר הצדקות, שהעיקרית בהן היא חוסר שויון כלכלי ומקצועי של הצרכן – נחיתות מעשית, בלשון פשוטה – למול העוסק. חוסר שויון זה נובע ממורכבות השוק המודרני, בו בולטים פערי המידע בין הצרכן לבין העוסקים, והיעדר מומחיותו של הצרכן. במצב זה, זקוק הצרכן להגנה מיוחדת שתאזן את חוסר השויון האמור: "החקיקה הצרכנית מיועדת להגן על האינטרסים הלגיטימיים של הצרכן בשוק מודרני מסובך ומורכב" (ס' דויטש דיני הגנת הצרכן – כרך א 126 (תשס"א) (להלן דויטש – כרך א); על מטרות דיני הגנת הצרכן ראו שם, בעמ' 128-118). לא למותר לציין, כי הגנת הצרכן מושרשת אף במשפט העברי, הבאה לידי ביטוי בספרות הלכתית ענפה בנושא האיסור להטעות צרכן (לעיון בהגנת הצרכן במשפט העברי ראו נ' רקובר המסחר במשפט העברי – פרקים בהגנת הצרכן, הסוחר והנושה (תשנ"ב); כן ראו סדרת מאמריו של א' ורהפטיג בכתב העת תחומין: "הגנת הצרכן לאור ההלכה" תחומין א 444 (תש"מ) ; ב 470 (תשמ"א); ג 334 (תשמ"ב) ; ד 382 (תשמ"ג)).
מ. דבר החקיקה המרכזי בדיני הגנת הצרכן בישראל הוא חוק הגנת הצרכן. אין ספק כי מטרת החוק – כשמו – יסודה בהנחה שבעמידתו מול העוסק מצוי הצרכן בעמדת נחיתות מובנית כאמור, ועל כן זקוק הוא להגנה (ראו לעניין זה דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 342 (2003) (להלן עניין ברזני), פסקה 47 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) מ' חשין – ופסקה 2 לפסק דינה (אמנם במיעוט) של השופטת ט' שטרסברג-כהן; רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (1) 168 (1999), פסקה 6; ע"א 7808/07 לוי נ' מדינת ישראל – משרד השיכון (2012), בפסקה 13)). הנה מדברי פרופ' ס' דויטש בנושא: "חוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981, נחקק כדי להגן על הצרכנים, לאחר שהתברר שאין די בכללי המשפט הקיימים כדי להגן עליהם. הנחות היסוד של המשפט הפרטי הן: שויון בין הצדדים, חופש חוזים ואוטונומיה של הפרט. הנחות אלו אינן מתאימות לעסקות צרכניות בשל בעיות של מבנה שוק ושל כשל שוק. הנחת היסוד בדין הצרכני הוא שהצרכן זקוק להגנה והוא אינו מסוגל לשמור על ענייניו ולהגן על האינטרסים הלגיטימיים שלו. מטרת החקיקה הצרכנית היא לאזן את חוסר השויון הכלכלי והמשפטי ביחסים שבין עוסק לבין צרכן. המשפט האזרחי מבוסס על הנחות של ניטרליות, שויון, חופש חוזים ומעורבות מינימאלית של המחוקק. לעומת זאת, המשפט הצרכני מבוסס על שיקולים של ערכים חברתיים, הגנת ציפיות הצדדים והתמודדות עם כשלי שוק" (ס' דויטש דיני הגנת הצרכן – כרך ב 37 (תשע"ב) (להלן דויטש – כרך ב)).
מא. אם כן, חוק הגנת הצרכן נועד לתקן את האסימטריה שבין העוסק לצרכן באמצעות הוראות, המגנות באופן מובהק על האינטרסים של האחרון. מאופיו האמור – והמובחן מענפי המשפט הפרטי כדרכם – של חוק זה נגזרו כמה עקרונות. כך למשל, נקבע בסעיף 36 לחוק כי הסדריו הם קוגנטיים ובלתי ניתנים להתנאה. עם זאת יש להדגיש, כי זכויות הצרכן אינן מוחלטות, והמחוקק ביקש ליצור מערכת איזונים שתגן על הצרכן מזה, אך אף על האינטרסים הכלכליים של העוסק מזה (דויטש – כרך ב, בעמ' 632; איזון זה נדרש גם בפרשנותן של הוראות חוק הגנת הצרכן – ראו שם, למשל בעמ' 595(".

1
234עמוד הבא