25. חוק הגנת הצרכן נועד להגן על צרכנים ולצמצם את פערי המידע בינם לבין העוסקים. אלא, שלטענת הנתבעים, התובעת כלל לא חוסה תחת הגנת החוק, כיוון שאינה עונה על הגדרתו למונח "צרכן".
הנתבעים טענו שהתובעת רכשה את הקורס, לצורך קידום העסק שהיא מנהלת, ולכן מדובר ברכישת שירות לשימוש עסקה שאינו מקנה לה את הגנת החוק. התובעת טענה, כי בעת רכישת הקורס העסק שהיה בבעלותה לא היה פעיל, והיא חיפשה אפיקי הכנסה נוספים, ולפיכך, הרי שהיא עונה על הגדרת הצרכן.
26. סעיף 1 לחוק מגדיר צרכן –
"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".
בספר "דיני הגנת הצרכן" סיני דויטש, כרך א' (2001) (להלן: "דיני הגנת הצרכן") נאמר:
"במרכזה של הגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן עומדת מטרת הרכישה: "שימוש שעיקרו אישי ביתי או משפחתי". הנחת המחוקק היא שמי שרוכש מעוסק מוצרים או שירותים לשימוש ביתי זקוק להגנה מיוחדת. אף על פי שדרישה זו היא ביסוד דיני הצרכנות, אין כמעט פסיקה שדנה בדרישה זו של חוק הגנת הצרכן...
ברוב המקרים, מהות השירות או הנכס מבהירה אם אלה נרכשו למטרות אישיות וביתיות או שזו עסקה מסחרית. במקרים גבוליים, לעומת זאת, יש חשיבות לפרשנות ההגדרה...
הגדרת המונח "צרכן" אינה דורשת שהשימוש האישי יהיה מטרתה הבלעדית של הרכישה. גם רכישת נכס שייעשה בו שימוש מעורב – כגון רכב של רופא, שמשתמשים בו בעיקר כרכב פרטי, אך הוא משמש אותו גם כרכב במסגרת עיסוקו כרופא – יחשב לרכישה צרכנית שיחולו עליה ההוראות של חוק הגנת הצרכן. הוא הדין ברכישת דירה לשימוש משפחתי כאשר דירה זו משמשת גם כמשרד.
המבחן של הגדרת המונח "צרכן" בחוק הגנת הצרכן הוא סובייקטיבי, ולא אובייקטיבי. הבדיקה היא אם היתה כוונת הרוכש לרכוש את המוצר או השירות למטרות צרכניות או למטרות עסקיות. אין בודקים את סוג המוצר, אלא את מטרות הרכישה. גם מוצר ששימושו העיקרי מסחרי, אם הוא נרכש בתום לב למטרות צרכניות, ייחשב רוכשו לצרכן. מאידך גיסא, אם מוצר מסוים משמש בדרך-כלל בעיקר למטרות אישיות, אולם בעסקה הרלוונטית הוא נרכש למטרות עסקיות, לא ייחשב הרוכש לצרכן. השימוש במוצר אינו נבחן במשקפיים אובייקטיביים, אלא לפי השימוש בו בפועל".
27. יש להדגיש, כי לדברי דויטש יש לפרש את המונח "צרכן" באופן הרחב ביותר (עמ' 321-322), ועמדה זו מקבלת חיזוק בעניין צמח, שם מציין כב' השופט רובינשטיין כי מגמת הרחבה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית של מושג זה (פסקה נ"ב לפסק הדין).
28. התובעת העידה, כי בתקופה המדוברת לא עבדה, וחיפשה דרכים ואפיקי הכנסה אחרים כאדם פרטי, ללא קשר להכשרתה המקצועית וללא קשר לעסק שהקימה לפני כן (סעיף 6 לכתב התביעה). מחקירתה הנגדית עלה שהייתה מצויה בסיומה של חופשת לידה ארוכה, וכיוון שלא רצתה לחזור ולעסוק במקצועה, חיפשה עיסוקים אחרים. עוד ציינה כי כך מופיע גם ברשויות המס (עמ' 14, שו' 6-9). כאשר ב"כ הנתבעת מעמת אותה עם מתן הרצאה בפברואר 2018 בתחום המקצוע בו עסקה בעבר, בעוד שנרשמה לקורס בנובמבר 2017, ענתה שבסמוך למועד הנ"ל הבינה שיש בעיה עם הקורס, ושאינה יכולה ליישם את ההמלצות שניתנו במהלכו, ולאחר שניסתה לבטלו וסורבה, שבה בלית ברירה לעיסוקה הקודם (עמ' 14, שו' 10-30).
29. עדותה זו של התובעת הותירה רושם מהימן. לפי פרסומי הנתבעת, מטרת הקורס היא מתן כלים ליצירת משכורת נוספת, כך שהקורס, למצער על פי פרסומיו, אינו מתיימר לתת כלים לשיפור העסק הקיים, אלא מלמד כיצד לייצר הכנסה בפני עצמה, מה שתומך בטענת התובעת כי ביקשה למצוא עיסוק שונה, בתחום אחר.
30. על פניו, התובעת נרשמה לקורס על מנת לייצר אפיק השתכרות נוסף (סעיף 6 לכתב התביעה וכן עמ' 13, שו' 20-23 לפרו'), והעובדה כי הקורס מיועד בעיקר לצורך עסקי-מסחרי, אינה שוללת את האפשרות כי ישמש לצרכים אישיים. העיון בנספח ב' לכתב התביעה, מציג פרסומת של הנתבעת, בתחתיתה נכתב כדלקמן: "ההדרכה מיועדת לעצמאים ושכירים שרוצים ללמוד את שיטת הקליקה שיכולה לייצר לך תוספת של לפחות 5,000 שקל בחודש למשכורת" (ההדגשה אינה במקור, י.א). כלומר, הנתבעת עצמה מייעדת את הקורס גם ללקוחות פרטיים, שאינם מנהלים בהכרח עסק. השימוש המוצע בקורס הוא גם לצרכי קידום עסק וגם לצרכי קידום אישי. נראה שבפרסום זה, הנתבעת סותמת למעשה את הגולל בפני כל לקוחותיה מפני הגשת תביעות על פי חוק הגנת הצרכן, משום שלשיטתה תמיד אפשר לטעון כי רכישת הקורס נעשתה לצרכים עסקיים. ברי כי מדובר בתוצאה שאינה צודקת, אינה ראויה ואינה תואמת את תכלית החוק, שמטרתו להגן על צרכנים פרטיים מפני בעלי עסקים מנוסים ומיומנים, כאשר בין הצדדים פערי מידע משמעותיים. קורס אשר מטרתו הגלויה היא להביא להכנסה נוספת, ומיועד, בין היתר לעצמאים, המעוניינים להגדיל רווחים, לא יכול "להתחבא" מפני תביעות תחת התירוץ כי ממילא כל המשתמשים הם "עוסקים".
31. בת"צ 53033-12-12 לוי נ' זאפ גרופ בע"מ (11.5.14), בית המשפט אינו מכריע בשאלה מיהו "צרכן" (פסקה 19), אך מציין את הדברים הבאים (פסקה 48) –
"דפי זהב טוענת, ובצדק, שהעובדה שלקוחותיה הם עוסקים, ולא צרכנים, מחזקת את עמדתה. ואולם, אין להפריז בכוחו של טיעון זה, ולהסיק ממנו כי אין כל הצדקה להגן על לקוחות המשיבה. בין לקוחותיה של דפי זהב מצויים עוסקים זעירים רבים, אשר המידע המצוי ברשותם, יכולתם לנתחו וכוח המיקוח שלהם, אינם שונים באופן מהותי מצרכן פרטי. כך הוא גם המבקש, אשר יש להניח כי בין אם הוא מתקשר בעסקה כצרכן ובין אם כעוסק, נופל קורבן לאותם פערי מידע, הטיות קוגניטיביות ונחיתות בעמדת המיקוח. אין זאת אלא שבצד הקבוצה הקלאסית עליה מגנה החקיקה הצרכנית (רוכשי נכסים ושירותים לצרכים אישיים, ביתיים ומשפחתיים) יש מקום להגן (במידה מצומצמת יותר) גם על קבוצות נוספות המצויות בעמדת נחיתות מבחינת המידע, אופן ניתוחו וכוחו המיקוח (ובהם העוסקים הזעירים)".
בית המשפט המחוזי מכיר בכך כי ישנם עוסקים זעירים, המצויים גם הם בנחיתות מול עוסקים גדולים, וגם הם זכאים לחסות תחת חוק הגנת הצרכן במידה מסוימת. נראה שהתובעת נכנסת תחת הגדרה זו, קל וחומר כאשר לא נסתר שמטרת הרישום לקורס הייתה זניחת מקצועה הקודם.
32. לאור האמור ובנסיבותיו של העניין, שוכנעתי איפוא כי התובעת אכן הייתה מעוניינת שלא לחזור לעיסוקה הקודם, ונרשמה אל הקורס כאדם פרטי. גם אם הייתי משתכנעת כי התובעת אכן רכשה את הקורס לצורך "שדרוג" עסקה הקיים, הרי שנראה כי מדובר ב"עוסקת זעירה" אשר ראוי כי תחסה תחת הגנת החוק, כצרכן.
העילות לפי חוק הגנת הצרכן
33. התובעת טענה שתי טענות המתבססות על חוק הגנת הצרכן: הראשונה - זכאותה לביטול העסקה והשבת מלוא הכספים ששילמה עבור הקורס, בהתאם לסעיף 14ג(ב)(3) לחוק; השנייה - הטעיה מצד הנתבעים לפי סעיף 2(א)(21) לחוק, והשלכותיה. טענות אלה יפורטו ויידונו להלן.
34. ביטול הקורס והשבת הכספים
סעיף 14ג(ג) לחוק קובע כדלקמן –
"בעסקת מכר מרחוק רשאי הצרכן לבטל את העסקה –
(1) בנכס – מיום עשיית העסקה ועד ארבעה עשר ימים מיום קבלת הנכס, או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ב), לפי המאוחר מביניהם;
(2) בשירות – תוך ארבעה עשר ימים מיום עשיית העסקה או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ב), לפי המאוחר, כמפורט להלן: בעסקה מתמשכת – בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לאו, ובעסקה שאינה עסקה מתמשכת – בתנאי שביטול כאמור ייעשה לפחות שני ימים, שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור השירות להינתן".
35. התובעת טענה כי ענייננו בעסקת מכר מרחוק מתמשכת, ומכיוון שמעולם לא הגיע אליה המסמך המפרט את פרטי העסקה (טענה שלא נסתרה על ידי הנתבעים), הרי שהייתה זכאית לביטול העסקה עם פנייתה הראשונה אל הנתבעים. הנתבעים טענו, מנגד, כי מדובר בעסקת מכר מרחוק שאינה מתמשכת, ומשהתובעת פנתה לראשונה לעניין הביטול לאחר שהחלה לקבל את השירות, הרי שאינה זכאית לביטולו.
36. סעיף 13ג(א) לחוק מגדיר מהי עסקה מתמשכת –
"עסקה מתמשכת – עסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך, לרבות כל שינוי בעסקה או תוספת לה שאינם מהווים עסקה חדשה, והכל בין אם העסקה היא עסקה לתקופה קצובה ובין אם היא לתקופה בלתי קצובה...".
37. התובעת טענה כי מכיוון שהקורס נפתח לפרק זמן של שנה, הרי הוא להגדרה של עסקה מתמשכת, ומשלא קיבלה את מסמך גילוי התנאים, הרי שעודנה זכאית לבטל את העסקה. הנתבעת טענה מנגד, כי מדובר בעסקה קצובה חד פעמית, המתחילה בשיעור המקוון הראשון ומסתיימת בשיעור האחרון של הקורס, ולפיכך הרי שמדובר בעסקה שאינה מתמשכת, ובהתאם לזאת אין התובעת זכאית לבטל את העסקה.
38. לביסוס טענתם, הפנו הנתבעים לת"ק (י-ם) 40401-06-16 ליפשיץ נ' גוטמן (16.8.16). בפסק הדין קבעה כב' הרשמת הבכירה אפרת רחלי מאירי, כי עסקה המבוססת על תכנית לימודים שנבנתה נדבך על גבי נדבך, כאשר כל שיעור מספק תוכן שונה, מהווה עסקת מכר שאינה מתמשכת, אלא חד פעמית. אשר על כן, העדרו של מסמך גילוי אינו רלוונטי, שכן על פי הסיפא של סעיף 14ג(ג)(2) יש לבצע את הביטול לפחות שני ימים קודם למועד בו אמור להינתן השירות. בפסק הדין קבעה כב' הרשמת כי הנתבעת באותו ההליך היטיבה עם לקוחותיה, עת נתנה להם אפשרות לבטל את העסקה לאחר תחילת הקורס, מה שמוסיף ומעיד על העדר הרלוונטיות של אי שליחת מסמך הגילוי באותו עניין.
39. מצאתי כי פסק הדין מתאים לענייננו. לטעמי, כפי שטוענת הנתבעת, מדובר בעסקת מכר מרחוק שאינה מתמשכת, ולכן לכאורה היה על התובעת לשלוח הודעת ביטול עד יומיים טרם קבלת השירות. ברם, הנתבעים הסכימו לביטול הרישום לקורס, תוך 30 ימים, ובכך היטיבו עם לקוחותיהם. יש לבחון, אם כן, את משמעותו של התנאי והאם התובעת עמדה בו.
40. התובעת טענה כי עד הגשת התביעה לא נמסר לה מסמך גילוי, או חוזה המפרט את תנאי העסקה. בהעדר מסמך כזה, לא יכולה הייתה לדעת מהם התנאים לביטול ההשתתפות בקורס, מעבר למה שנמסר בפרסומים אליהם נחשפה, שלטענתה לא היו ברורים דיים. הנתבעים טענו, שכבר במועד רכישת הקורס הוסברו לתובעת כל התנאים, לרבות האפשרות לבטל את העסקה תוך 30 ימים ולקבל החזר כספי מלא. לטענתם הדבר הוסבר גם בדברי הפתיחה בשיעור הראשון. כך עלה גם מהפרסומים הרבים שהנתבעים שלחו ללקוחות פוטנציאליים, ביניהם התובעת (והיא עצמה ציטטה מהם).
41. לצד זאת, הנתבעת לא הכחישה כי החוזה מעולם לא נשלח אל התובעת וכי יש בכך טעם לפגם. אולם, לשיטתה, דאגה להסביר בפרסומות, בעת רכישת הקורס ובעת השיעור הראשון, את מדיניות הביטול. כן הוסיפה, שציינה במפורש, כי ניתן לקבל החזר כספי מלא בתוך 30 ימים מביצוע העסקה.
42. העיון בפרסומי הנתבעת (לרבות נספחים ג'-ד' לכתב התביעה) מעלה כי חסר המועד ממנו יימנו 30 הימים לביטול: האם ממועד רכישת הקורס? האם מהמועד בו החל המשתמש לצפות בתכני הקורס? או שמא מהמועד בו המשתמש סיים לצפות בתכנים והחל בניסיון ליישם אותם? על פי נספח ד' לכתב התביעה: "אני מבטיח לך שתקבל תוצאות – אם לא תצליח כבר בחודש הראשון אחזיר לך את הכסף ללא ויכוח". כיצד זה יכול המשתמש לקבל תוצאות בטרם לימוד החומר ולפני שהחל ליישם את החומר הנלמד? ברי, כי הנתבעת לקתה בחסר בפרסומים השונים. גם אם תתקבל טענתה שהתובעת קיבלה בעת הרישום את המידע על הקורס, או לכל המאוחר בתחילת השיעור הראשון, אין בפני ראיה כי הנתבעת מסרה לה מהו המועד ממנו יוחל בספירת מניין 30 הימים לביטול. לאור זאת, מקובלת עלי טענת התובעת, כי מהפרסומים לבדם עולה עמימות, ולא ברור מהו המועד אשר יזכה את המשתמש בהשבת הכסף.
43. נראה שדי היה בכך, כדי לקבל את טענת התובעת בדבר ביטול הקורס במועד. אלא, שהתובעת הודתה, כי הבינה שאיחרה את מועד הביטול. כך הודתה בחקירתה (עמ' 14, שו' 33-36, עמ' 15, שו' 1-3), וכך גם עולה ממכתבה לנתבעת (נספח ט' לכתב התביעה) שם ציינה כי היא מודעת לכך שחרגה מ-30 הימים בהם ניתן לבטל את העסקה, אך ביקשה לבחון את בקשתה במסגרת "ועדת חריגים". משעה שהתובעת הודתה כי איחרה את המועד, יש בכך משום הודאה כי הבינה את משמעות הביטוי "ביטול עסקה תוך 30 ימים". לאור האמור, אין מקום לזכותה בהשבת תמורת הקורס מכח טענת ביטול הקורס במועד.
44. הטעיה
סעיף 2(א) לחוק קובע –
"לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה)..."
לאחר מכן, מפורטת שורה של עניינים הנחשבים מהותיים בעסקה. מניסוח החוק ניתן ללמוד על הטעיות מסוגים שונים: הטעיה פוזיטיבית – העוסק פרסם דבר מסוים שהתברר כשקרי ו/או לא מדויק, והטעיה במחדל – אי גילוי פרטים מהותיים, שצריך וראוי היה לגלות בטרם רכש הצרכן את הנכס או השירות.
45. התובעת טענה בכתב התביעה באופן נרחב לעניין הטעייתה על ידי הנתבעים, הן בנושא תנאי ביטול העסקה ואי שליחת מסמך גילוי והן בנושא הפרסומים, בדבר אפקטיביות השיטה, שניהם עולים, אליבא דעתה, כדי מצג שווא והטעיה. התובעת סבורה כי הטעיות אלה נכנסות בגדר טיב השירות והתועלת לצרכן, בהתאם לסעיפים 2(א)(1), 2(א)(4), 2(א)(21) העוסקים באיסור הטעיה וכן בהתאם לסעיף 7(א)(1) העוסק באיסור הטעיה בפרסומות.
46. אביא להלן את סעיפי החוק המבססים את עילת התובעת: סעיף 2(א) לחוק –
"... בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה:
(1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות;
(4) השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, התועלת שניתן להפיק מהם והסיכונים הכרוכים בהם;
(21) תנאי הביטול של העסקה".