47. להלן סעיף 7(א)(1) לחוק –
"היתה הטעיה בפרסומת, יראו כמפירים את הוראות סעיף 2 –
(1) את מי שמטעמו נעשתה הפרסומת ואת האדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו".
48. בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385 (2003) (להלן: "עניין ברזני"), דן בית המשפט העליון בשאלה, האם צרכן הטוען להטעיה על ידי עוסק, צריך להיות מוטעה פוזיטיבית. דהיינו – האם הצרכן צריך להיחשף בפועל להטעיה ושזו תגרום לו לרכוש את המוצר, או שעצם ההטעיה על ידי עוסק מספיקה על מנת שהצרכן יהא זכאי לפיצוי בגינה? כב' השופט חשין, בדעת רוב, מסביר כי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, מגדיר מהי הטעיה, אולם לצורך השלמת התמונה, לעניין הסעד לו זכאי הצרכן, יש לפנות אל סעיף 31(א) לחוק, לפיו דין מעשה או מחדל לפי סעיף 2(א) כדין עוולה בדיני הנזיקין, ולפיכך הרי שיש לפעול בהתאם לדוקטרינות של פקודת הנזיקין, שאחת מהן היא דוקטרינת הקשר הסיבתי. על פי דוקטרינה זו על הטוען לנזק, להוכיח קשר סיבתי בין המעשה או המחדל, המהווים עוולה, לבין הנזק שנגרם לנפגע.
49. כב' השופט חשין מצטט בעניין זה את דויטש, על הקשר הסיבתי הנדרש כהוראת סעיף 2 לחוק ועל הפיצוי שנפגע זכאי לו (עמ' 376):
"בתביעה נזיקית מכוח חוק הגנת הצרכן (סעיף 31 לחוק) אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות, אך יש להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק שנגרם לצרכן. אמנם, סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן אוסר לעשות דבר העלול להטעות את הצרכן, ולכאורה אין דרישה להטעיה בפועל, אולם הסנקציה בגין פעולה זו יכולה להיות רק במישור המינהלי והעונשי. אם בפועל לא היתה הטעיה ולא נגרם נזק, לא ניתן לקבל פיצויים. פיצויים בגין עוולה נזיקית ניתן לקבל בגין נזק שהוכח".
50. כבר הרחבתי על עמימות פרסומי הנתבעים, בנוגע למועד בו יכול צרכן לבטל את העסקה ולקבל את כספו. כאמור, התובעת הסכימה שמועד ביטול הקורס חלף, והדבר מצביע על כך שהיא, ספציפית, לא הוטעתה על ידי הפרסום והבינה אותו כראוי. יכול וכטענת הנתבעים, קיבלה את השלמת המידע בעת הרישום הטלפוני לקורס. בהתאם לעניין ברזני, הרי שהטעיה זו אינה מקנה לה זכות לקבל את הכספים ששילמה עבור העסקה. לא נעלם מעיניי כי הנתבעים לא הכחישו כי לתובעת לא נשלח מסמך גילוי באשר לתנאי העסקה, אך גם כאן לא הוכח כי התובעת הוטעתה פוזיטיבית בעקבות המחדל.
51. עוד טענה התובעת כי הנתבעים הטעו אותה בדבר אפקטיביות השיטה. הצגת הקורס ככזה המנגיש למשתתפים בו את כל המידע הדרוש להם לצורך הכשרתם המוגמרת, מהווה גם היא הטעיה. לטענת התובעת, לא צוין בפניה, עובר לרכישת הקורס, כי תידרש למימון עצמי נוסף לצורך יישום, הלכה למעשה, של החומר הנלמד. כמו כן, הוטעתה גם ביחס להשקעת השעות היומית, על מנת להגיע לתוצאות הרצויות: בעוד הנתבעים פרסמו כי נדרשות שעתיים ביום בלבד, הרי שבפועל זמן ההשקעה גבוה באופן משמעותי.
52. הנתבעים טענו כי הנתבעת מעניקה למשתמשים כלים וטקטיקות ליצירת הכנסה מקסימלית מנכסים דיגיטליים. לצורך כך, וכחלק מחומר הלימוד, שיעורים 6 ו-8 עסקו בסוגים שונים של השקעות בעולם האינטרנט. הנתבעים טענו כי המדריכים המליצו למשתתפים להשקיע הון עצמי על מנת לקבל תוצאות, אך הוסבר כי לא מדובר בחובה וישנם לקוחות רבים שהצליחו להניב רווחים גדולים ללא השקעת הון עצמי. הנתבעים טענו כי משתתפם רבים בקורס השיגו תוצאות מוצלחות ביותר אף מבלי להשקיע הון עצמי.
53. בפרסום הקורס ע"י הנתבעים (נספח א' לתביעה) נכתב כדלקמן: "אם גם אתה רוצה עוד משכורת, לזכות במתנות הכי שוות בארץ, ולהתחיל לחיות עם חופש כלכלי אמיתי וכל זה מעבודה של שעתיים ביום (אמיתי!) הצטרף אליי עכשיו..." (ההדגשות אינן במקור, י.א). בפרסום נוסף, שהינו מעין מסר אישי של הנתבע 2 אל הצרכנים הפוטנציאליים (נספח ד' לתביעה) נכתב במפורש כי אין צורך לעבוד שעות ארוכות. לעומת זאת, לגרסת התובעת, לצורך מקסום הכלים שניתנו בקורס, ולצורך מקסום ההכנסה, יש צורך בהשקעה שעות מרובה, הרבה מעבר לשעתיים ביום. הובת פנתה לנתבע 2 בהקשר זה, ובתגובתו הודה באופן ברור, שעל המשתתפים בתחילת הדרך להשקיע יותר משעתיים ביום, לצורך השגת התוצאות הרצויות בעתיד, אולם הזמן המושקע ילך ויפחת. לדידו, ככל שמשקיעים יותר כך התוצאות יהיו טובות יותר, אך גם שעתיים ביום יכולות להביא לתוצאות יפות. הגדיל הנתבע 2 וטען: "אנחנו כן אומרים שמדובר בהשקעה ועבודה, לא יודע איך אפשר להבין ממה שאנחנו אומרים ומציגים שמדובר במשהו קל ופשוט זה ממש לא המסר שלנו וזה ממש לא נכון".
54. הנתבעים מציגים טענות דומות, הן לעניין המימון העצמי והן לעניין כמות השעות שיש להשקיע: בהתחלה צריך יותר השקעה, אך מדובר בהמלצה וניתן להצליח גם כפי הפרסומים. טענותיהם אלה אינן משכנעות. לטעמי, כאשר הנתבעים מפרסמים כי ניתן להגיע להכנסה נוספת מעבודה של שעתיים ביום, וטורחים להדגיש "(אמיתי!)", כאשר הנתבע 2 מבטיח כי ניתן להצליח כבר בחודש הראשון (נספח ד' לכתב התביעה), מבלי לציין שבתחילה יהיה צורך בהשקעת זמן נוספת, וכן לא מציין כי על מנת להצליח בחודש הראשון יהיה צורך בהשקעה כספית נוספת, ניתן לראות בכך הטעיה בפרסום. בפניותיה לנתבעים (למשל נספח ט' לתביעה) הסבירה התובעת שהפערים בין הצגת הדברים בעת מכירת הקורס, לבין המציאות, עצומים, ולו הייתה יודעת זאת מלכתחילה, לא הייתה רוכשת את הקורס.
55. נוסח פרסומי הנתבעים, והסתייגויותיהם בדיעבד מתכנם, מולידים את המסקנה שהטעייה אכן קיימת כאן. בעוד המצג הוא כי נדרשת עבודה מינורית, ללא השקעה מרובה, מתברר כי יש צורך בהשקעה ניכרת, במשאבי זמן וכסף, עלמנת שהצרכן יוכל להגיע לתוצאות המקוות.
56. למעלה מן הצורך, ועל אף שהדבר לא נטען באופן מפורש, מצאתי מקום לציין, שטענות התובעת באשר לשימוש בלתי חוקי, לכאורה, בתוכנת "קמטיסיה", מעלות אף הן תהיות, אם אין מדובר בהטעיית צרכנים להשתמש באופן בלתי חוקי בתוכנה. כזכור, התובעת העידה שמדריכי הקורס העבירו למשתמשים קוד, המאפשר שימוש בתוכנה באופן פיראטי. לכתב התביעה צורפה תכתובת עם בעלת הזכויות בתוכנה (נספח ח' לתביעה), ממנה עולה כי האחרונה לא מסרה לנתבעים קודים כלשהם, ואישרה כי מדובר בקוד לשימוש פיראטי, שאינו חוקי. התובעת העידה בבית המשפט, שלקח לה זמן להבין כי מדובר בהתנהלות בעייתית, הגובלת באי חוקיות. עוד הוסיפה, כי לו הייתה יודעת שכך יתנהלו הדברים, לא הייתה נרשמת לקורס מלכתחילה (עמ' 18, שו' 16-21).
57. הנתבע 2 טען בעדותו כי הנתבעים מבהירים שמדובר בשימוש לצרכים לימודיים בלבד. לחילופין טען, כי לא מדובר בקודים, אלא במספרים סיריאליים שקיבלו מבעלת הזכויות עצמה, וניתן לגלותם באתר החברה, שם ניתן להתקין את קמטיסיה בתשלום (עמ' 21, שו' 16-22, 32-35; עמ' 22, שו' 1-2). תשובות אלה אינן מספקות. דומה כי היה על הנתבעים להוכיח, לפחות באמצעות הצגת רישיונות השימוש בתוכנה, כי השימוש בה במהלך השיעורים נעשה כדין ומסירת הקוד לשימוש התלמידים אף היא כדין. לטעמי, די בהצגת מכתבה של בעלת הזכויות בתוכנה כדי להעביר את הנטל אל הנתבעים להוכיח שפעלו כדין, ולהבנתי הנתבעים לא עמדו בחובת הראיה בענין זה.
58. לאור כל האמור לעיל, ובהינתן המסקנות אליהן הגעתי, אני קובעת כי עומדת לתובעת זכות לפיצוי בגין הטעיה.
סכום הפיצוי
59. סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן קובע –
"דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', ד', או ד'1 כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין".
סעיף 76 לפקודת הנזיקין קובע –
"פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם –
(1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע".
בעניין ברזני (עמ' 411-412), קבע בית המשפט כי על מנת להקים את הזכות לפיצויים, לפי סע' 76 הנ"ל, על הצרכן להוכיח שלושה יסודות מצטברים: העוסק הפר את החובה באיסור ההטעיה, הצרכן נפגע מהפרת אותה חובה, קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור לבין הנזק. כאמור, באתי לידי מסקנה שפרסומי הנתבעים עולים כדי הטעיה, והתובעת הוטעתה בשל הפרסומים המטעים ולכן נרשמה לקורס. אני סבורה, שלולא הייתה מוטעית לא הייתה נרשמת לקורס מלכתחילה.
60. אין חולק שהתובעת שילמה 4,900 ₪ כתמורה לקורס (נספח ה' לכתב התביעה). הקשר הסיבתי בין ההוצאה האמורה לבין ההטעיה ברור. בהתקיים שלושת התנאים עפיי סע' 76 לפקודת הנזיקין, זכאית התובעת לפיצוי, בגובה הנזק שנגרם לה בשל ההטעיה, ולפיכך הנתבעים חייבים לפצותה בסכום זה.
פיצויים לדוגמא
61. בנוסף להשבת דמי העסקה, שהם הנזק שנגרם לתובעת, היא עתרה לפיצויים לדוגמה, לפי סעיף 31א(א)(2ב) וסעיף 31א(א)(4) לחוק –
"נקשרה עסקה בין עוסק לצרכן והעוסק הפר, בקשר לאותה עסקה, הוראה מההוראות המפורטות להלן, רשאי בית המשפט לפסוק, בשל אותה הפרה, פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 10,000 ₪:
(2ב) ביקש צרכן לבטל עסקה מתמשכת באמצעות הודעת ביטול לפי הוראות סעיף 14ט – והעוסק המשיך לחייב את הצרכן בתשלומים בשל העסקה, בניגוד להוראות סעיף 13ד(ג);
(4) ביקש צרכן כי עוסק ישיב לו את החלק ממחיר העסקה ששילם או ביקש צרכן לבטל את חיובו לפי סעיף 14ה(א)(1) או 14ה(ב)(1), בעקבות ביטול חוזה לרכישה של יחידת נופש לפי סעיף 14א(ג) או ביטול עסקת מכר מרחוק לפי סעיף 14ג(ג) או 14ג1(ג) – והעוסק לא השיב לצרכן את החלק ממחיר העסקה או לא ביטל את החיוב כאמור".
62. מצאתי כי הוראות החוק עליהן משיתה התובעת את עתירתה לפסיקת פיצויים לדוגמא, אינן עומדות לה. באשר לסעיף קטן (2ב), הרי שכבר קבעתי כי לא מדובר בעסקה מתמשכת. לגבי סעיף קטן (4) קבעתי, כי התובעת לא הגישה את הודעת ביטול העסקה לנתבעת בתוך התקופה המוסכמת (הארוכה מהתקופה עפ"י החוק).
העתירה לחייב את הנתבעים בפיצויים לדוגמא נדחית איפוא.
הפרת חובות חקוקות
63. נוסף לעילות עפ"י החוק, דרשה התובעת לחייב את הנתבעים בפיצויים, בגין הפרת חובות חקוקות לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. התובעת פירטה שורה של חובות אותן, לכאורה, הפרו הנתבעים: שידול להפרת זכויות יוצרים, רישום כוזב במסמכי תאגיד, שידול להתחזות, איומים, הפרת חובת תום הלב במשא ומתן והטעיה לפי חוק החוזים, והפרת סעיף 14(ג) לחוק הגנת הצרכן העוסק בעסקת מכר מרחוק.
64. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי התובעת זנחה טענותיה הנ"ל, שלא באו לביטוי בסיכומיה (סעיף 11 לסיכומי הנתבעים). דעתי עם הנתבעים. לאחר עיון בסיכומי התובעת, נראה כי למעט בנושא האיומים, לא חזרה התובעת בסיכומיה על טענותיה בעניין הפרת חובות חקוקות, למעט הטענה הכללית בסע' 13 לסיכומים. מכאן כי הדיון בהפרת חובות חקוקות הוא מעל לצורך ולפנים משורת הדין.
65. סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין קובע –
"מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".
66. לעוולת הפרת חובה חקוקה חמישה יסודות: חובה המוטלת על מזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובת הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק. מדובר בתנאים מצטברים, ודי בכך שמי מהתנאים אינו מתקיים, על מנת לאיין את קיומה של העוולה.
67. הנתבעים טענו, שפרט לטענות כלליות ועמומות בדבר הפרת חובות חקוקות, לא פירטה התובעת דבר וחצי דבר ולא הציגה תשתית עובדתית ממשית ביסודות עילותיה הנ"ל. לטענתם, הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר על הטוען להפרת חובה חקוקה להוכיח נזק, כנדרש בסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין. יש צדק בטענתם זו.
68. אפתח בטענות התובעת לשידול להפרת זכויות יוצרים ולרישום כוזב במסמכי תאגיד: כאמור, על פי סעיף 63(א) לפקודה, היה על התובעת להוכיח כי ההפרות הנ"ל, בהנחה והוכחו, גרמו לה נזק. התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי ניזוקה בעצמה, בשל הפרות אלה לכאורה. זכות היוצרים בתוכנה אינה של התובעת והיא גם לא נתבעה ולא נדרשה לשלם בגין הפרת זכויות יוצרים. התובעת איננה חלק מאותם לקוחות לכאורה שהגישו לנתבעים בקשות לזיכוי, ולא קיבלו אותו, על אף שבמשרדי הנתבעת נרשם כביכול שהזיכויים הועברו ללקוחות (עמ' 17, שו' 25-32). נראה שהתובעת נפלה לידי שגגה, כאשר סברה כי אם תטען ותוכיח הפרת חובות חקוקות מצד הנתבעים, יקים לה הדבר פיצוי ללא הוכחת נזק, ולא היא.
69. לעניין שידול להתחזות, טענו הנתבעים בסיכומיהם, ובצדק, כי החיקוק נועד להגן על הקורבן להתחזות. בענייננו, הרי שהתובעת לא הייתה קורבן להתחזות כלשהי מצד הנתבעים, או מי מהם. טענה שכזו לא נטענה מצד התובעת בשום שלב בהליך, ובין כה גם לא הוכחה.
70. הוסיפה התובעת וטענה להפרת חובת תום הלב במשא ומתן והטעיה, לפי סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים. הגעתי למסקנה כי התובעת אינה זכאית לפיצוי, מכוח הפרה נטענת זו. לטעמי טענתה זו של התובעת מהווה כפל עילה. לדידי, התובעת אינה זכאית לכפל פיצוי, הן בגין הפרת חובות איסור ההטעיה על פי החוק, והן עפ"י החובות המקבילות בדיני החוזים. כאמור מעלה, מצאתי כי הנזק שנגרם לתובעת בגין ההטעיות שנקטו הנתבעים בפרסומיהם, מבסס פיצוי בגובה התמורה ששילמה עבור הקורס. אין יסוד לחייב את הנתבעים בכפל פיצוי בגין אותם מעשים. סעיף 77(ג) לפקודת הנזיקין מגביל את האפשרות לתבוע פיצוי בעד הפרת חוזה, אם אותה ההפרה היא גם עוולה ובית המשפט פסק בשל אותה עוולה פיצויים. בדומה לכך, אם ההטעיה בשלב המו"מ זכתה להכרה כעוולה ונקבע פיצוי בגינה במישור דיני הנזיקין, לא ניתן לעתור לפיצוי נוסף לפי דיני החוזים.