74. על חוזה ביטוח חלים הן העקרונות הכלליים של דיני החוזים והן כללים מיוחדים של דיני הביטוח, לאורם חב המבטח חובות מוגברות של אמון, תום לב וגילוי (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007), פסקה 48 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). יש
--- סוף עמוד 19 ---
להבחין בין "חוזה הביטוח" ל"פוליסת הביטוח". פוליסת הביטוח מונפקת על פי רוב לאחר כריתת החוזה, ולחוזה הביטוח יש קיום גם בלעדיה (סעיפים 1-2 לחוק חוזה הביטוח). פוליסת הביטוח מצטרפת לחוזה הביטוח ומשלימה אותו. פוליסת הביטוח באה ליתן למבוטח הגנה מפני נזק מסוג מסוים, אולם, "הפוליסה גם נותנת ביטוי למידת המחויבות שחברת הביטוח מוכנה ליטול על עצמה ולהיקף הסיכונים שהיא מקבלת על עצמה לכסות, הכול על-פי התנאים המפורטים באותה התקשרות חוזית" (דברי השופט ד' לוין בע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 382-381 (1992)).
75. תנאי יסודי לחיוב בתשלומי הביטוח הוא קיום "אירוע הנובע מהתממשות סיכון מוסכם בין המבוטח למבטח", כשהאירוע אינו בשליטת המבוטח, ואירע בתוך תקופת הביטוח. "הסיכון המבוטח הוא נדבך מרכזי בכל חוזה ביטוח. הוא נועד להגן על המבוטח מפני הסיכונים מושא הביטוח ובאין סיכון אין ביטוח" (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 834 (2003) (להלן: עניין שלזינגר)). עוד צוין בעניין שלזינגר, בעמ' 843: "כריתת חוזה ביטוח מלווה מעצם טיבה בהקצאת סיכונים. הסיכון המבוטח הוא הבריח התיכון בכל חוזה ביטוח. חוזה הביטוח נועד להגן על המבוטח מפני הסיכונים מושא הביטוח כפי שהם מגולמים בהגדרת "מקרה הביטוח". הביטוח צופה את פני העתיד וטומן בחובו סיכון שמקרה הביטוח יתרחש כנגד סיכוי שהוא לא יארע (ע"א 2046/90 אנילביץ נ' שמיר, חברה לביטוח). המבוטח וחברת ביטוח רוכשים כל אחד סיכון וסיכוי תמורת תשלום דמי ביטוח על יסוד אפשרות התרחשות מקרה ביטוח בעתיד, שאין לדעת אם יתרחש. דמי הביטוח נקבעים על-פי חישוב אקטוארי הבנוי על הערכת הסיכון והסיכוי שלוקחים על עצמם שני הצדדים. מערכת הסיכונים והסיכויים מתומחרת במסגרת חישובי הפרמיות ותגמולי הביטוח" (ההדגשה שלי- מ' ר'). כך גם בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 74 (1996): "מטרתו של חוזה ביטוח היא לבטח את המבוטח הספציפי מפני סיכונים שונים. שיעורי הפרמיות נקבעים על בסיס ההערכה של רמת הסיכון. על-מנת לחסוך בעלויות אין חברת הביטוח קובעת את שיעור הפרמיה באופן ייחודי לכל מבוטח, אלא מסווגת אותו בקבוצת סיכון, ובהתאם לרמת הסיכון הממוצעת באותה קבוצה, היא קובעת את שיעור הפרמיה שלו. יש לציין כי הפילוח לקבוצות סיכון מונע היווצרות הבדלים גדולים מדיי בין רמת הסיכון האמיתית שהמבוטח חשוף לה לבין רמת הסיכון שעל פיה נקבעת הפרמיה שלו..." (ההדגשה שלי- מ' ר').