31. עוד נטען, כי המבקשת רכשה פוליסה מהמשיבה וקיבלה תמורתה את מלוא הכיסוי שהובטח לה. משכך, המשיבה קיימה את המוטל עליה במסגרת היחסים החוזיים עם המבקשת ולא ברור לאיזה נזק המבקשת טוענת. בהיעדר נזק לא מתקיימת גם כל עילת תביעה. "טענות צדק" אינן מקימות עילת תביעה. כמו כן, נטען כי התובענה אינה עומדת בתנאים הדרושים לאישור תובענה כייצוגית ויש לדחות את הבקשה.
טענות הפניקס והראל (משיבות 3-4)
32. לטענת הפניקס והראל, טענת המבקשים שבבסיס בקשת האישור חסרת יסוד ועומדת בסתירה גמורה לעקרונות יסוד בדיני הביטוח. גם אם היה בידי המבקשים להוכיח מבחינה עובדתית את ירידת הסיכון הנטענת על ידם, עדיין דין בקשת האישור היה להידחות בהיעדר עילת תביעה. לא קיימת בדין, ובפרט לא בחוק הרלוונטי, חוק חוזה הביטוח, כל חובה חוקית כנטען, וממילא בקשת האישור אינה מבססת כל עילת תביעה כלשהי כנגד המשיבות.
--- סוף עמוד 10 ---
33. בקשת האישור מבקשת להסתמך על שני סעיפים בחוק חוזה הביטוח, סעיף 16(ב) לחוק ובעיקר סעיף 20. אלא שההסתמכות על הוראות אלו רק ממחישה את הכשלים המשפטיים שבבסיס הבקשה, משעה שסעיפי חוק אלו לחלוטין בלתי רלוונטיים לענייננו. המבקשים מפנים לסעיפי חוק אלו משום שהם הסעיפים היחידים בחוק חוזה הביטוח המאפשרים, כחריג לכלל, הפחתה בשיעור דמי הביטוח תוך כדי תקופת הביטוח. ואולם, הפחתה כזו, שבכל מקרה אינה רטרואקטיבית, אפשרית רק בנסיבות הייחודיות לתחולת סעיפים אלה, שלא מתקיימות בענייננו.
34. בחוזה הביטוח מתבצעת חלוקת הסיכונים בין הצדדים במועד ההתקשרות בחוזה, ובהתאם לחלוקה זו נקבעים דמי הביטוח- במועד ההתקשרות. משנותן המבוטח את הסכמתו למחיר שנקבע בעבור המוצר הביטוחי שרכש, הוא מגלה את דעתו שהוא מקבל את העסקה ומסכים לשלם בעד הכיסוי הרלוונטי הקבוע בפוליסה את דמי הביטוח בשיעור הנקוב והידוע למשך תקופת הזמן המוגדרת בפוליסה. המבקשים מעוניינים ליצור "עולם ביטוח חדש" שבו במקום ללמוד מהעבר לגבי הסיכון הביטוחי לעתיד, לומדים ההיפך ומעדכנים למפרע את דמי הביטוח שנגבו מהמבוטח. למעשה המבקשים מנסים לשכתב בדיעבד את תנאיו של חוזה הביטוח ולערער את האיזון העדין שעליו הוא נעשו. מדובר בערעור עקרונות יסוד של ביטוח שעלולות להיות לו השלכות כבדות משקל ומרחיקות לכת על ענף הביטוח כולו.
35. הפניקס והראל טענו, כי העובדה שלא קיימת חובה חוקית על המשיבות לנהוג באופן המבוקש בבקשת האישור נלמדת גם מכך שהממונה לא דרש מחברות הביטוח להשיב דמי ביטוח למבוטחים בגין "תקופת הקורונה", על אף שנתן דעתו להשפעת תקופת הקורונה על פוליסות ביטוח שונות, ובכלל זה הפוליסות מושא בקשת האישור. היעדר חובה חוקית מהסוג הנטען בבקשת האישור מחייב דחייתה על הסף אפילו היה ממש בטענת "הקטנת הסיכון" של המבקשים, קרי כי בעקבות התפרצות נגיף הקורונה הופחתה רמת הסיכון בביטוח בתי עסק באחריות מעבידים וביטוח צד ג'. ואולם, אף בטענה זו אין ממש ובקשת האישור אינה מבססת אותה ולו ברמה הלכאורית.