--- סוף עמוד 39 ---
התביעה לפדיון חופשה
193. התובע טוען כי תלוש המשכורת האחרון שקיבל מהנתבעת 1 מלמד שנצברו לזכותו 47.25 ימי חופש, שבגינם הוא זכאי ל- 22,302 ₪ לפי חישוב של 472 ₪ ליום. התובע מוסיף וטוען כי במהלך עבודתו עבור הנתבעת 2 נצברו לזכותו 6 ימי חופש בגינם זכאי לסך של 2,832 ₪, לפי חישוב של 472 ₪ ליום. בסך הכל עותר התובע לפיצוי בסך 25,134 ₪ בגין פדיון חופשה.
194. התובע מעלה טענה חילופית לדבריו זכאותו לדמי חופשה בנתבעת 2 גבוהה יותר, בהתחשב בחילופי המעסיקים ושמירת הוותק שאמורה היתה להתבצע, כך שהוא זכאי ל- 2.08 ימי חופש עבור כל חודש במהלך עבודתו הנתבעת 2 ול- 59.73 ימי חופש בגין כל תקופת עבודתו. לטענתו מכסה זו מזכה אותו ב 28,193 ₪ (על יסוד תעריף יומי בסך 472 ₪).
195. בנוסף טוען התובע כי יש לבחון האם נוכו לו ימי חופש עבור בימים בהם נסע לחו"ל עם הנתבע 5 שכן מדובר בימי עבודה לכל דבר.
196. הנתבעת 4 טענה בתצהירה, שכולל שלל טענות עובדתיות ללא התייחסות סדורה לעילות התביעה, כי "לא זכאי התובע לדמי הודעה מוקדמת, החופשות ודמי הבראה שולמו למשעי. אין ולא ניתן להוכיח מתביעת התובע טענות אלו." [סעיף 20 לתצהירה]. בהמשך תצהירה נטען כי "כלל טענות ל'חופשות' במסגרת עבודתו נעשו בעודו לכאורה 'עובד' אצל הנתבעות" [סעיף 22 לתצהירה].
197. בסיכומים מטעמם טוענים הנתבעים כי "ימי חופשה נדרשו ונטענו וניתן בגינם מעשה בית דין שהרי כלל הטענות של התובע הועלו גם בתביעה הנוספת והרי נדחו ולא התקבלו המה ומחמת עילה זה אין לדון בשנית בטענות התובע" [סעיף 65 לסיכומים]. עוד טוענים הנתבעים בסעיף 68 לסיכומים כי התובע "לא ידע על מה תביעתו, שהרי לא הבין מה הקשר לחופשות ומחלה שהרי לקח וקיבל את כלל החופשות ע"פ חוק אף לשיטתו".
198. עיון בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה מעלה כי רכיב פדיון החופשה כלל לא נדון במסגרתו (דיון שונה ואגבי ברישום דמי החופשה נערך ביחס לרכיב תביעה שעניינו פיצוי בגין תלושי שכר פיקטיביים). על כן נותר העניין להכרעתנו.
199. בניגוד לטענת הנתבעים, הנטל להוכחת ניצול חופשה או תשלום בגינה מוטל על כתפי המעסיק ולא על כתפי העובד (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1.11.11)). הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו דבר בהקשר זה. ההיפך הוא הנכון.
--- סוף עמוד 40 ---
200. מתלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבעות 1-2 עולה כי לזכות התובע יתרת חופשה צבורה. כך תלוש שכר לחודש אפריל 2018, שיצא תחת ידי הנתבעת 1, מלמד כי לזכות התובע יתרת חופשה צבורה של 47.25 ימי חופשה. בתלוש שכר חודש מאי 2018, שיצא תחת ידי הנתבעת 2, אופסו זכויות התובע לחופשה והחלה צבירה חדשה. בתלוש חודש ספטמבר 2018 מצויין כי התובע זכאי ל 5 ימי חופשה. תלוש שכר לחודש אוקטובר 2018, כאמור, לא הונפק.