201. לא הוצגה על ידי הנתבעים כל ראיה לכך שהרישום בתלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבעת 1 שגוי. כך גם לא הוצג פנקס חופשה מעודכן המלמד על צבירה שונה מזו שנקובה בתלוש השכר. מחקירתו הנגדית של התובע לא עלה כי הרישום בתלוש השכר אודות המכסה הצבורה שגוי [ר' עמ' 19 ש' 27-33, עמ' 20 ש' 1-4]. עוד לא נטען וממילא לא הוכח כי בוצע לתובע גמר חשבון בעת סיום העסקתו בנתבעת 1 וכי שולם לו במועד זה סכום כלשהו בגין פדיון חופשה. הנתבע 3 אישר כי לא נערך גמר חשבון על ידו עם העובדים [עמ' 22 ש' 15-16]. הנתבע 5 אף אישר בחקירתו הנגדית כי לא נערך גמר חשבון עם התובע עם סיום העסקתו בנתבעת 1, על אף שהיתה כוונה לעשות זאת [עמ' 30 ש' 28-33, עמ' 31 ש' 1-7].
202. משכך אנו קובעים כי נכון לחודש אפריל 2018 היה התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 47.25 ימי חופשה שלא נוצלו, כמצויין בתלוש השכר.
203. אין חולק כי התובע נשאר לעבוד ב'אותו מקום עבודה' גם אם התחלפו מעסיקותיו. סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) קובע את אורך החופשה "אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד". בעניינו ממלא התובע אחר החלופה של 'מקום עבודה אחד' ומשכך בגין תקופת עבודתו בנתבעת 2 היה זכאי לצבירת חופשה על פי ותקו החל משנת 2008, עת החל לעבוד אצל הנתבעת 1. בשנת 2018 היה התובע בשנת עבודתו ה – 11 באותו מקום עבודה, ומכאן שהיה זכאי ל 25 ימי חופשה בשנה, קרי 2.08 ימים בחודש. בגין שישה חודשי עבודה אצל הנתבעת 2 (חודשים מאי 2018-אוקטובר 2018) היה התובע זכאי ל 12.48 ימי חופשה. כאמור, לא הוכח כי התובע ניצל ימים אלה. מכאן שבגין כל תקופת עבודתו בנתבעות 1-2 זכאי התובע לפדיון חופשה בגין 59 ימים.
204. לטענת התובע יש לחשב את ערך יום חופשה על יסוד שכר יומי בסך 472 ₪. התובע חישב שכר זה על יסוד משכורת בסיס וסכום עמלות ממוצע בשנים 2017-2018. עיון בתלושי שכר חלקיים שהוגשו לא הפריך את הטענה וממילא הנתבעים לא העלו כל טענה אחרת ולא הכחישו את אופן החישוב, אלא את
--- סוף עמוד 41 ---
עצם הזכאות. למעלה מן הדרוש נציין כי אופן החישוב האמור מתיישב על פניו עם הקבוע בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית.
205. על יסוד האמור ועל בסיס שכר יומי בסך 472 ₪ זכאי התובע לפדיון חופשה מאת הנתבעות 1-2 בגין 59 ימי חופשה (47 ימים שנצברו בתקופת העבודה בנתבעת 1 ו 12 ימים שנצברו בתקופת העבודה בנתבעת 2) ובסך של 27,848 ₪.