211. מטעמים אלה התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 27,848 ₪. החבות בגין פדיון החופשה של התובע בהתייחס לתקופת העבודה בנתבעת 1 (בסך של 22,184 ₪= 47 ימיםX 472 ₪ ליום) מוטלת על הנתבעות 1-2, ביחד ולחוד. החבות בגין פדיון חופשה ביחס לתקופת העבודה בנתבעת 2 (בסך 5,664 ₪ = 12 ימיםX 472 ₪ ליום) מוטלת על הנתבעת 2.
התביעה לדמי הבראה
212. התובע טוען כי למיטב זכרונו, המועד האחרון בו קיבל דמי הבראה היה 8/17. לטענתו במידה שהנתבעת 2 נכנסה לנעליה של הנתבעת 1 הרי שלפי ותק של 11.5 שנים התובע זכאי ל- 8 ימי הבראה בשנה בסכום של 378 ₪ ליום, ובעבור התקופה שמחודש 8/17 עד 10/18: 378 ₪ * 8 * 12 / 14 = 3,528 ₪.
213. התובע מוסיף וטוען כי במידה והנתבעת 2 לא נכנסה בנעלי הנתבעת 1 הרי שהוא עדיין זכאי לקבל מהנתבעת 1 ימי הבראה עבור התקופה מחודש 8/17 ועד חודש 4/18: 378 ₪ * 8 * 8 / 12 = 2,016 ₪ [סעיף 20(ח) לתצהיר התובע].
214. הנתבעים טוענים כי עולה מתלושי השכר שהתובע קיבל דמי הבראה מהנתבעות 1 ו- 2 ועל כן הוא אינו זכאי לתשלום בכפל [סעיף 59 לסיכומים וסעיף 20 לתצהיר הנתבעת 4].
215. הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה מוטל על כתפי הנתבעים. טענת הנתבעים לפיה שולמו מלוא דמי ההבראה כלל לא נתמכה בתלושי שכר ודינה להידחות מטעם זה כשלעצמו.
216. עיון בריכוזי משכורות לשנים 2017 ו 2018 שהונפקו על ידי הנתבעת 1 וצורפו לתצהירי הנתבעים מעלה כי אכן כטענת התובע הוא קיבל דמי הבראה בחודש אוגוסט 2017. לאחר המועד האמור אין אזכור לתשלום דמי הבראה הן בריכוז המשכורות לשנת 2018 מאת הנתבעת 1 והן בתלושי השכר לשנת 2018 שהונפקו על ידי הנתבעת 2 (וצורפו על ידי התובע).
217. מכאן כי לא נסתרה טענת התובע כי הוא זכאי לדמי הבראה בגין התקופה שמחודש ספטמבר 2017 ועד חודש אוקטובר 2018.
218. צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 2015 (להלן – צו ההרחבה) אשר קובע את עצם
--- סוף עמוד 43 ---
הזכאות ואת מכסת דמי ההבראה נוקט במילים "מקום עבודה" ו"מפעל". אין שימוש במונח מעסיק ומשכן שהתובע, אשר המשיך לעבוד באותו מקום עבודה זכאי לדמי הבראה בגין כל וותקו (ר' ע"ע (ארצי) 1281/02 נירה שאול נגד עזרי יהודית (3.3.03)). סעיף 5(א) לתוספת לצו ההבראה קובע כי עובד אשר עבד במקום העבודה בין 11 ל- 15 שנים ימי זכאי ל- 8 ימי הבראה בשנה.