22. אשר לטענתה של חברת אזולאי כי על ביטלמן היה לפנות לגבעת שחמון על מנת שזו תמסור את הסכם הפירוד לעיונה, הרי שראשית דומה כי ביטלמן אכן פנתה לגבעת שחמון בנושא זה. שנית, ובזה העיקר, השאלה האם ביטלמן פנתה במקביל גם לגבעת שחמון בדרישה לעיון בהסכם הפירוד אינה מעלה ואינה מורידה לעניין חובתה של חברת אזולאי למסור את המסמך לעיון במסגרת הליכי הגילוי. אעיר בעניין זה כי במסגרת הליכי הגילוי רשאי צד לבקש גילוי של מסמך שעותק ממנו כבר מצוי בידו (כגון כשצד אחד לחוזה, המחזיק בידיו עותק ממנו, מבקש לעיין בעותק החוזה המצוי בידי הצד האחר), ובוודאי שאין מניעה לבקש גילוי של אותו מסמך משני צדדים שונים (כמצב הדברים לפי טענת ביטלמן בענייננו) או לבחור לדרוש את גילויו מצד אחד בלבד מבין מספר צדדים המחזיקים בו (כמצב הדברים לפי טענתה של חברת אזולאי).
23. בית המשפט קמא סבר כי בנסיבות המקרה דנן הסעד של מחיקת כתב ההגנה הוא חמור יתר על המידה. קביעה זו מקובלת עלי (ולמעשה, ביטלמן כלל לא ביקשה להשיג עליה לפניי), ואולם, משהגיע בית המשפט למסקנה זו, הרי שבהתחשב באמור לעיל, היה מקום שיורה לחברת אזולאי למסור את הסכם הפירוד לעיונה של ביטלמן (וראו לעניין זה: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 432-431 (2015), שם הובעה העמדה כי במקרה הרגיל, וכאשר הסעד של מחיקת כתב טענות הוא דרסטי יתר על המידה, הסעד הראוי בגין הפרת החובה לצירוף מסמכים הנדרשים על פי דין לכתב טענות שהוגש, הוא מתן צו לעיון באותם המסמכים תוך הטלת הוצאות כבדות על בעל הדין שלא צרפם, כן השוו: רע"א 8278/08 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' לסרי, פסקה 6 (30.11.2008)). כך בפרט כאשר ביטלמן ציינה מפורשות, הן במסגרת הבקשה למחיקת כתב ההגנה והן בהזדמנויות נוספות, כי כסעד חלופי היא מבקשת להורות לחברת אזולאי על העברת הסכם הפירוד לעיונה. על רקע דברים אלו, מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ולהורות כאמור.
24. סוף דבר: הערעור מתקבל איפוא. חברת אזולאי תעביר את הסכם הפירוד לעיונה של ביטלמן ויתר הנתבעים בתוך 72 שעות ממועד מתן החלטה זו. חברת אזולאי תישא בהוצאותיה של ביטלמן בסך 12,000 ש"ח, ובהוצאות כל אחת מהמשיבות הפורמאליות שהגיבו לבקשת רשות הערעור (המשיבה הפורמאלית 2, המשיבים הפורמאליים 3 ו- 4, והמשיבים הפורמאליים 5 ו-6 בסכום של 2,000 ש"ח לטובת כל אחד (סה"כ 6,000 ש"ח לטובת המשיבים הפורמאליים).