54. לענייננו, אם נשווה בין הנתבעת לבנק, ונתעלם מכך שאין הוראת חוק מפורשת שכופה על הנתבעת ליתן שרות לכל מעוניין, אזי, ביהמ"ש כבר קבע קודם לכן שההסכם בוטל כדין עקב ההפרות היסודיות החוזרות והנשנות של התובע שגרמו לפגיעה בלקוחות הנתבעת, ציבור המשתמשים והמפרסמים ואף בה עצמה. לכן, בנסיבות אלה, הנתבעת, גם אם נייחס לה חובות של בנק, אינה חייבת ליתן לו שירות.
55. הדברים יפים גם לגבי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000: גם אם ביהמ"ש יתעלם מכך שספק אם השירות נשוא התביעה הינו "שירות ציבורי" כהגדרתו בחוק, ומכך שהתובע, שכלל לא הפנה לחוק זה, לא הצביע על אפליה מחמת מי מהטעמים המנויים בסעיף 3 לחוק, עדיין עומדת לנתבעת הטענה שמניעת השירות היא משיקול ש"מן העניין" כקבוע בסעיף 3(ג1).
האם ההחלטה לא ליתן שרות תעמוד לצמיתות?
56. מכח עקרון המידתיות, יתכן שיש להחיל על הנתבעת, עקב כוחה הרב בשוק הפרסום במרשתת, החובה לשקול, בחלוף זמן, בקשה של התובע להתקשר עמה. כאמור לעיל, לנתבעת יש מתחרות והתובע אישר כי התקשר עם מי מהן ויש קושי להצביע על הוראת חוק שתצדיק חיובה כנותנת "שירות ציבורי" כביכול ליתן שירות.
57. אולם, סוגיה זו אינה נוגעת לענייננו שכן מהתביעה עולה שהתובע בדעה שמעשי ההטעיה, שלא לומר הרמייה, היו "הפרות טכניות" ו"מינוריות" כלשונו, וכי הנתבעת אמורה הייתה להשלים עמן, וליתן לו להמשיך לגרוף רווחים שלא כדין ע"י הטעייתה והטעיית המפרסמים וציבור המשתמשים.
58. כל עוד זו עמדתו של התובע, מכאן שהחלטת הנתבעת לא ליתן לו לפתוח חשבון הינה סבירה ואף מתחייבת על מנת להגן על ציבור המשתמשים והמפרסמים מפני מעלליו של התובע.
ביהמ"ש דוחה התביעה במלואה
59. לנוכח האמור לעיל, ביהמ"ש דוחה התביעה במלואה.
דיון בהוצאות
60. לנוכח דחיית התביעה במלואה, יש לפסוק לטובת הנתבעת שכ"ט בא כוחה בשים לב לסכום התביעה שביהמ"ש דחה ואף להביא בחשבון ההתנהלות הדיונית של התובע שהאריכה וסרבלה שמיעת התביעה.
61. אולם, מכיוון שביהמ"ש כבר חייב התובע בגין התנהלותו הדיונית, ביהמ"ש מחייב אותו לשלם לנתבעת שכ"ט בא כוח הנתבעת בסך של 50,000 ₪ בלבד.
סוף דבר
62. ביהמ"ש דוחה את התביעה במלואה.
63. ביהמ"ש מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.