55. בעניין שתיל נקבע שהמדינה התרשלה כלפי המערער, במלאה תפקיד מרכזי בהשפעה על זמינותם של מי השקיה לחקלאות ועל איכות המים, מכוח שליטתה במשק המים והסמכויות המוקנות לה לפי חוק המים, וביניהן לאצול מסמכויותיה לגורמי משנה כגון מקורות, הנמצאת בשליטת המדינה. בעניין שתיל המדינה עצמה סברה כי הסמכות העיקרית לפתרון הבעיה מצויה בידיה ובפעולותיה אף התקיים יסוד הצפיות. פעולות המדינה נעשו מכוח הסמכות המוקנית לה בדין, לתכלית ראויה של מתן מענה לצרכי החקלאות בעמק יזרעאל, באופן ההולם את משאבי המדינה. להשגת תכלית זו התנהלו הרשויות באופן בעייתי ולעתים אף נטול הגיון, תוך התעלמות מחשש מבוסס מפני קרות הנזק. גם באותם מקומות בהם שיקול
--- סוף עמוד 10 ---
דעת מנהלי הוא שהכתיב את התוצאה, הרי בהפעלתו לא התקיים, אף לא אחד ממבחני המידתיות. לו היתה המדינה פועלת בהתאם למבחנים, עלות מניעת הנזק היתה נמוכה משיעורו. משלא עשתה כן, יש לראותה כמי שפעלה באורח בלתי סביר. בצירוף הקביעה בדבר צפיותו של הנזק, הרי שהמדינה התרשלה בהתנהלותה. הדבר כך במיוחד לאור היות המדינה שחקן מרכזי בפרשה. בנסיבות אלה, אין בכוחם של שיקולי מדיניות לשלול את קיומה של חובת זהירות. לכן יש לראות את המדינה כחבה חובת זהירות כלפי המערער. נתון זה, בהצטרפו להתנהגות הבלתי-סבירה של המדינה, מוביל להתגבשות יסוד האשם. אין חולק כי הפרחים ניזוקו מן המים ואת האשם לכך יש לתלות ברשויות המדינה, וכך התגבשה דרישת הקש"ס.
56. מקורות אף היא אחראית כלפי שתיל, מאחר שלא פעלה כפי שרשות מים סבירה היתה פועלת, זאת בצירוף צפיות הנזק וקיומם של יחסי שכנות בינה לבין צרכני המים, ובהעדר שיקולי-רוחב שיש בהם כדי לפטור מאחריות. בענייננו, יש לחלק את החבות לפיצויו של שתיל כך, ששני שליש, יוטל על המדינה ושליש, על מקורות. ואולם, בהגדלתן של חממות הפרחים יש כדי אשם תורם מצד שתיל, שאשמתו משתרעת על נזק נוסף זה. מאחר שלהרחבה תרמו עוד גורמים, יש לחייבו באשם תורם אך למחצית מן הנזק בשטח הנוסף.
57. באשר לפיצוי, מקום בו הוכח, טעם של ממש להכרה במאפייניו המיוחדים של הניזוק המסוים, יוכל בימ"ש לתפור את הערכתו לפי מידותיו של הלה. לפיכך יש לקבל את טענת המערער, המבוססת ראייתית, כי לאור הצלחתו יוצאת-הדופן בגידולם של פרחי ציפורן, היה על הנזק להיגזר מנתוני היבול הפרטניים של משקו ולחשב מחדש את הנזק.