דיון
58. התובעים מאמצים את פסק דין שתיל, וזאת משום שבפסה"ד קבע ביהמ"ש העליון כי למדינה תפקיד מרכזי בהשפעה על זמינותם ואיכותם של מי השקיה לחקלאות, מכוח שליטתה במשק המים והסמכויות המוקנות לה לפי חוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים"). כך גם מסתמכים על עמדתה של השופטת פרוקציה, שעמדתה הייתה חצויה: מצד אחד היא הצטרפה למסקנתו של השופט אדמונד לוי אשר כתב את דעת הרוב, כי בנסיבות מקרה זה מתקיימת ברשות השלטונית ובתאגיד הציבורי "מקורות" חבות ברשלנות כלפי שתיל. בשתיהן מתקיימת חובת זהירות מושגית וחובה קונקרטית לספק מים באיכות כזו שתאפשר לחקלאי לפעול בעיסוקו בלא פגיעה, ולמצות את זכותו החוקתית לחופש עיסוק. כן הצטרפה
--- סוף עמוד 11 ---
למסקנתו של השופט לוי בדבר יחס האחריות בין המדינה לבין חב' "מקורות" כמעוולים במשותף.
59. בנסיבות המקרה, נפגע עיסקו של שתיל עקב אספקת מים פגומים לאורך זמן. חובתן של הרשויות לספק מים ברמה תקינה הופרה, ועקב כך נגרם לעיסקו נזק. על נזק זה יש לפצות, תוך בחינת אחריותן היחסית של הרשויות לעומת אחריותו התורמת של שתיל.
60. מצד שני השופטת פרוקציה לא ראתה צורך לנקוט עמדה בשאלות המושגיות הכלליות שעלו לדיון בדבר מקומה של "החובה המושגית" כיסוד בין יסודות עוולת הרשלנות, כמו גם לשאלת הקורלציה הנטענת בין המבחנים החוקתיים של "פיסקת ההגבלה" בחוקי היסוד, לבין יסודות עוולת הרשלנות בנזיקין כשהם מוחלים על הרשות הציבורית. מהטעם ששאלות אלה כבדות משקל הן ומורכבות, ודומה כי הן אינן מצריכות הכרעה בסוגיות שלפנינו.
61. מקורות טענה ששתיל קיבל מים ממפעל שהיה בבעלות ובתפעול מקורות, מאגם כפר ברוך. באותו תקופה (שנות ה-90), שיעורי הכלורידים במים שפירים נעו בין 290-200 מגכ"ל (מיליגרם כלור בליטר) ובמי הקולחין בין 400-350 מגכ"ל, כאשר ריכוזי הכלורידים שנמדדו במקור ההשקיה (אגם ברוך) הגיע לכדי 790 מגכ"ל [ס' 3 לפסה"ד]. בפסה"ד נקבע כי המדינה הבטיחה לשתיל כי שיעור הכלורידים במי ההשקיה יחזור להיות 350 מגכ"ל. ביהמ"ש המחוזי, השופט ד' חשין, קבע שמקורות אינה אחראית לנזק [ת"א 142/95]. בעליון (א' לוי) יוחסה למקורות 30% אחריות (70% למדינה, לפני אשם תורם), בנסיבות הקונקרטיות של פסה"ד – מיצוב מקורות כ"רשות מים", כזרוע ארוכה של המדינה, וסכסוך בין מקורות לבין חברת "פלגי מים" שנטען כי מנע קידום פתרון לבעיית המליחות.