אין עדות מהתיעוד הרפואי שהמנוחה לא הבינה בטיבה של צוואה: קרי- איננה יודעת מי יורשיה הטבעיים, שאיננה יודעת את היקף רכושה ושאיננה מבינה השלכות של צוואתה על היורשים.
המנוחה בקשר בתקופה זו בעיקר עם הבת שמבקרת ומעורבת בטיפול בבית האבות וגם עם הבן, אתו להתרשמותי הקשר יותר טלפוני. היא מנהלת דיאלוג עם הצוות הטיפולי והסיעודי, מודעת לירידה שיש לה בזיכרון, מודעת לבדיקות שעורכים לה ותוהה על מטרתן, מודעת לעלות הכספית הנדרשת משהותה בבית האבות.
חוסר השמירה על ההיגיינה בתקופה שלפני עריכת הצוואה מתברר כחרדה מלהתקלח וליפול בזמן המקלחת. החרדה מנפילות ליוותה אותה תקופה ממושכת בתקופה הראשונה בשהותה בבית האבות אולם כנראה שהיא ביטוי של חרדה ופוביה ולא ביטוי של הזנחה וחוסר אכפתיות המאפיינים הליך דמנטי (ראה הבדיקה ב 04.08.2015).
תהליך דמנטי- בשלבים הראשונים להתפתחותו איינו פוגע בהכרח בכל הכשירויות הקוגניטיביות באופן שווה. בתהליך דמנטי מסוג אלצהיימר הפגיעה הראשונית יכולה להיות בזיכרון אך עדיין מתקיימת היכולת לקבל החלטות ולהבין משמעות קבלת ההחלטות. ציוני מיני-מנטל כפי שהיו למנוחה בתקופה נשוא חוות הדעת הם בהחלט בטווח המאפשר עריכת צוואה, כאשר המיני-מנטל כשלעצמו הוא אינדיקטור לירידה אך אינו כולל הערכה של תפקודים קוגניטיביים גבוהים כמו תהליכי קבלת החלטות ושיפוט.
מסקנות
לפי הערכתי המקצועית סביר להניח שהתקופה נשוא חוות דעת זו, קרי אוקטובר 2015, הייתה המנוחה כשירה לעריכת צוואה.".
--- סוף עמוד 16 ---
57. לטענת הנתבע, בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית קבע המומחה מספר קביעות מהותיות, שיש בהן כדי לקעקע את המסקנה כפי שהובאה בחוות דעתו וזאת בין היתר בשל העובדה כי המדובר בצואה בכתב יד (סעיפים 10-2 לסיכומי הנתבע).
58. לאחר שבחנתי את טענותיו של הנתבע, אל מול חוות הדעת המקיפה והיסודית של המומחה, וכן תשובותיו לשאלות ההבהרה ותשובותיו בחקירה נגדית, לא מצאתי מקום לסטות ממסקנת חוות הדעת; אבאר עמדתי להלן:
א. אין בקביעת המומחה שבמועד עריכת הצוואה המנוחה לקתה בדמנציה (עמ' 17, ש' 19), כדי לקעקע ממסקנת חוות הדעת, שכן בחוות הדעת המומחה היה ער לכך שכבר בחודש אפריל 2014 יש אבחנה פורמלית של דמנציה, אולם הוא מצביע על התנודתיות במצבה וכי בבדיקות מאוחרות יותר לא הייתה ירידה בתפקוד הקוגניטיבי לפי המיני מנטל, כמפורט להלן: