לטענת הנתבע, במועד עריכת הצוואה המאוחרת המנוחה לא היתה עצמאית מבחינה פיזית ויכולתיה הקוגניטיביות היו פגומות מספיק בכדי לערוך צוואה בכוחות עצמה; היא סבלה מחרדות ודיכאון ולמעשה היתה "קשישה מוחלשת".
מעיון בתיעוד והמסמכים שהתקבלו מבית האבות (נ/10), עולה, כי המנוחה, בעת קליטתה לבית האבות ביום 5.1.2015, הייתה תשושה בתיפקודה ומתאימה למחלקת תשושים; "מ' מוגדרת כתשושה מבחינה תפקודית. זקוקה לעזרה ברחצה הלבשה ומעברים כמו כן ניכרת ירידה קלה עד בינונית במצב הקוגניטיבי" (דוח סוציאלי למתן שירותים לזקן).
כמו כן, לאחר פטירת בעלה סבלה המנוחה מדיכאון וחרדה.
מצבה של המנוחה בשנים הרלוונטיות היה אפוא ירוד וזה מהווה נסיבה חשובה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בהיותה מצווה נוח להשפעה העשוי להיות תלוי במידה כזו או אחרת בנהנה [עמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ' ג' א' (19.5.2014)].
עם זאת, לא הוצגה כל ראייה לכך שהמנוחה לא הייתה עצמאית במחשבתה ורצונותיה במועד עריכת הצוואה. בהקשר לכך יצוין, כי המנוחה יזמה את המעבר לבית האבות; היא בחרה את בית האבות מתוך שלושה מוסדות שביקרה בהם, לאחר שפירטה בפני התובעת את היתרונות והחסרונות של כל מקום ומקום (סעיף 32 לתצהיר התובעת). מתיעוד בית האבות (נ/10) עולה, כי המנוחה נהגה לפנות לצוות בית האבות בעניינים הקשורים לרווחתה, כמו תיקון המזגן ואספקת רדיאטור, אפשרויות לטיפולי שיניים, ציפיותיה לשיפור המזון, תוך שהיא מפרטת את העדפותיה; היא שיתפה את העו"ס לגבי הימנעותה ממקלחות בחורף מחשש לחלות; היא חיוותה דעתה על מסירות המטפלות; היא הביעה חוסר עניין בקשר שבועי קבוע עם מתנדבת; היא דיווחה לצוות המוסד על מצבה הבריאותי והביעה בפניהם את חששותיה; היא שיתפה את הצוות באירועים ובעברה המשפחתי; בשיחה עם העו"ס, גילתה המנוחה הבנה לנושאים כספיים והמשמעות הכלכלית של מגוריה בבית אבות. מתיעוד ביקור במרפאת עיניים ביוני 2016 עולה, כי המנוחה עשתה תהליך של בחינה וניהול סיכונים באשר לניתוח קטרקט ולאחריו החליטה להימנע בשלב זה מביצוע הניתוח, שכן לדבריה היא רואה מספיק טוב לתפקוד היומיומי והיא חוששת מהסיבוכים הקשורים לניתוח זה ותשקול בהמשך.
בפסיקה נקבע, כי לעניין מבחן זה הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית; ייתכן שעצמאות מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלות פיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות/התלות הפיזית לא גרע מעצמאותו של המצווה.