193. לאחר אישור הפרוטוקול, הוא עומד לעיון הציבור ללא יוצא מן הכלל (כשהעיון ניתן לביצוע גם ללא הגעה פיזית לעירייה, אלא באמצעות האינטרנט). עצם העמדתו של הפרוטוקול לעיון הציבור ללא יוצא מן הכלל יוצרת מנגנון ביקורת נוסף, בפרט ככל שהדבר נוגע ליזמים או מוזמנים אחרים שהגיעו לוועדה ואינם מקבלים לעיונם את הפרוטוקול טרם נעילתו.
194. רישום פרוטוקול בדרך זו, מאפשר בקרה "מרובעת". תחילה של מהנדס העיר, לאחריו יושב ראש הוועדה, ואחריהם חברי הוועדה וכמובן הציבור. יש בכך כדי לתת מענה למרבית מהתהיות שהעלה ב"כ הנאשם 1. הדברים מכוונים לאותן פניות מצד גורמים בעירייה או חברי וועדה לגבי פגמים שנפלו בפרוטוקול. למעשה, אותן טענות אינן אלא חלק אינהרנטי ממנגנון הבקרה שמאפשר דיוק הפרוטוקול ומניעתן של טעויות. שוני מסוים בין שני פרוטוקולים המתייחסים לאותה ישיבה, יכול להיות מוסבר בכך שאחד מהם עבר שינוי בעקבות הערה של מי מהנוכחים.
195. הקביעה העקרונית כי יש לראות בפרוטוקולים תעודה ציבורית אינה חוסמת את הדרך מההגנה להראות כי בפרוטוקול מסוים נפלה טעות, כפי שגם סעיף 34 לפקודת הראיות מותיר לעשות. זאת ניתן לעשות באמצעות עדויות של מי מהנוכחים באולם או מתוך הפרוטוקול עצמו. בפועל הדוגמאות אותן הביאה ההגנה ללמד על חוסר דיוק כזה או אחר, לא נועדו להביא לפסילת אותו פרוטוקול קונקרטי אלא לשכנע את בית המשפט בדרך של אינדוקציה.
196. יתרה מכך, בית המשפט מוכן להניח כי לא כל יציאה של מי מהנוכחים לשירותים, לעישון, או לשיחת טלפון קצרה, מצאה ביטוי בפרוטוקול. דיתה העידה בכנות כי לא יכלה לעקוב אחר כל יציאה וכניסה של אדם מהישיבה וגם אין לצפות ממנה לעשות כן. לא כך הם פני הדברים לגבי היעדרות מכל הישיבה, הגעה מאוחרת לישיבה או הימנעות מהשתתפות בשל עניין כזה או אחר: "מי שמכריז ואומר אז הייתי רושמת, הודיע, יצא או הודיע שחוזר. אם הכל היה מתנהל בצורה כל כך מסודרת זה היה נרשם" (עמ' 259 לפרו' מיום 9.10.18).
197. ואם נעלם מעיניה של דיתה היעדרותו/השתתפותו של מי מהנאשמים מהישיבה או אז, בנקל, היה באפשרות הנאשמים במסגרת מנגנון הבקרה שתואר לעיל, לידע אותה בדבר טעותה. יש להניח כי בשים לב לכך שאף לא אחד מהנאשמים הצהיר על ניגוד עניינים, היה להם אינטרס לוודא כי לפחות עניין ההימנעות מהשתתפות ימצא ביטויו בפרוטוקול. בהיעדר השגה שכזו, תוכן הפרוטוקול משקף מהימנה את התרחשות הדברים.
198. לסיכום, הפרוטוקולים הנם תעודה ציבורית, האמור בהם משמש כראיה לאמיתות תוכנם. לא מצאתי כי עלה בידי ההגנה ביחס לפרוטוקולים הרלוונטיים בכל אחד מהאישומים לסתור את החזקה.
עבירת השוחד - מסגרת נורמטיבית:
199. רבות נכתב על עבירת השוחד ויסודותיה ויכול והדבר קשור, לדאבוננו, גם לנפוצות של זו. מכל מקום, הואיל ומדובר ב"שדה חרוש" (וכן בהתחשב באורכה הרב ממילא של הכרעת הדין), ניתוח יסודות העבירה ייעשה יחסית בתמציתיות.
200. סעיף 290(א) לחוק העונשין מגדיר את עבירת השוחד כך:
"עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו מאסר 10 שנים...".
201. כעולה מלשון החוק, היסוד העובדתי של עבירת השוחד כולל שלושה רכיבים: הראשון, מי שלקח את השוחד הוא עובד ציבור. השני, הדבר שעובד הציבור קיבל כמתת – הוא שוחד. השלישי, לקיחת השוחד היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור היינו, יש להראות קשר סיבתי עובדתי בין המתת לבין הפעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור, וכן ידיעה בדבר קיומו של קשר סיבתי זה.
בע"פ 1188/20 מדינת ישראל נ' אברהם נניקשווילי (פורסם באר"ש, 6.1.22) חזר בית המשפט העליון על ההלכה ולפיה לא די בכך שעובד הציבור יקבל מתנה לצורך התגבשות עבירת שוחד, אלא יש להוכיח שהמתת ניתנת בזיקה לתפקידו הציבורי:
"ההבדל בין "שוחד" ל"מתנה", למשל, נעוץ בכך שבמסגרת השוחד המתת ניתנת לעובד הציבור כתמורה לביצוע פעולה הקשורה לתפקידו. במובן זה, שתי הנסיבות קשורות זו לזו, ולא ניתן לקבוע את קיום הנסיבה השנייה מבלי להידרש לנסיבה השלישית. הנסיבה השלישית כוללת, כאמור, שני רכיבי משנה – האחד הוא פעולה הקשורה "בתפקידו" של עובד הציבור, והשני הוא קשר סיבתי בין הפעולה לשוחד [...] אשר לרכיב הקשר הסיבתי, יושם אל לב כי מונח זה שונה בהקשר של עבירת השוחד מהשימוש הרגיל בו בדין הפלילי [...] עבירת השוחד היא, כאמור, עבירת התנהגות. הקשר הסיבתי הנדרש אינו בין התנהגות הנותן לתוצאה שנגרמה, אלא לתוצאה שהייתה אמורה להיגרם. השוחד הופך לכזה אם הוא היה אמור להוביל לביצוע פעולה הקשורה לתפקידו של עובד הציבור: "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". הקשר הסיבתי שיש להוכיח הוא "פוטנציאלי", ולא קשר שמומש. הוא מאפיין את ההתנהגות ברגע ביצועה [...] העבירה של מתן שוחד מתגבשת אפוא כבר במועד הנתינה, בכפוף לקיום הנסיבות והמחשבה הפלילית, ואין צורך שעובד הציבור יפעל לטובת הנותן" [פסקה 12, 13 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה הנדל] .
202. אשר לדרכי השוחד, סעיף 293 לחוק קובע כי:
"אין נפקא מינה בשוחד –
(1) אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת;
(2) אם היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה;
(3) אם היה בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל;
(4) אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר;
(5) אם ניתן מידי הנותן או באמצעות אדם אחר; אם ניתן לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח; אם מלכתחילה או בדיעבד; ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר;
(6) אם תפקידו של הלוקח היה של שררה או של שירות; אם היה קבוע או זמני ואם כללי או לענין מסוים; אם מילויו היה בשכר או בלי שכר, אם בהתנדבות או תוך קיום חובה;
(7) אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו".
203. העובדה כי סעיף 293 לחוק מתחיל במילים "אין נפקא מינה", באה ללמד כי סעיף זה אינו בא לגדור ולתחום את עבירת השוחד, נהפוך הוא, הדבר נועד לשלול טענות הגנה אפשריות ובכך, להרחיב את גבולות העבירה הן ביחס למהות תפקידו של איש הציבור, לטיב הפעולה שבגינה ניתנה המתת ויסוד המתת.
204. סעיף 294 לחוק שעניינו הוראות נוספות, קובע בין היתר:
"[...]
(ג) מי שמועמד לתפקיד אף שעדיין לא הוטל עליו, ומי שהוטל עליו תפקיד אף שעדיין לא התחיל במילויו, כמוהו כממלא את התפקיד.
(ד) במשפט של שוחד לא יזקק בית המשפט לטענה –
(1) שהיה פגם או פסול בהטלת התפקיד על הלוקח, במינויו או בבחירתו.
(2) שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה".
205. ניסוח עבירת השוחד באופן כה רחב אינו מקרי אלא כורח המציאות אשר מזמנת צורות רבות ומגוונות של מתן ולקיחת שוחד. אשר לרף הראייתי, הוראת סעיף 296 לחוק קובעת כי: "במשפט על עבירה לפי סימן זה רשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה". זאת להבדיל מן הרף הראייתי הרגיל, ולפיו עדות שותף דורשת לכל הפחות דבר לחיזוקה:
"הטעם לכך... הוא שעבירות השוחד מתבצעות בדרך כלל 'במחשכים ובאין רואה, תוך מידור מרבית הסובבים והפחתת מספר המעורבים למינימום הנדרש על מנת למזער את הסיכוי לחשיפת העבירות'. בשל כך ההרשעה תתבסס לרוב על ראיות נסיבתיות, אשר ינותחו גם לאור 'שורת ההיגיון' ו'ניסיון החיים' (ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל [פסקה 5 לפסק דינו של השופט דנציגר] (24.1.2011); ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 829 (1993))" (ע"פ 4456/14 אביגדור קלנר נ' מדינת ישראל [פסקה 4ג לפסק דינו של כב' הש' ג'ובראן] (פורסם בנבו, 29.12.15).
היסוד הנפשי:
206. עבירת השוחד הנה עבירה התנהגותית ומכאן היסוד הנפשי הנדרש לגביה הוא מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, היינו, מודעות ללקיחת מתת בעד פעולה הקשורה לתפקידו. מודעות יכולה להתבטא גם בעצימת עיניים מצד עובד הציבור, בהתאם להוראת סעיף 20(ג)(1) לחוק.
207. בעבר הונחה דרישה נוספת בגדרי היסוד הנפשי, לפיה יש להוכיח שכוונת מקבל השוחד הייתה להטיב עם נותן השוחד. דרישה זו בוטלה בהלכה שנקבעה בע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' חיים בן עטר פ"ד נג(4)695 .
208. במסגרת הוכחת היסוד הנפשי, הפסיקה הכירה בקיומה של חזקה שבעובדה הניתנת לסתירה, לפיה עובד ציבור יודע כי הנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו מתנותיהם, אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו.
אישום ראשון – בית החלמה ליולדות
(נאשם 1 בלבד)
"פניתי ליחיאל אבו ואמרתי לו שיש לו מגרש ושהוא יכול לגדל עליו רק חסה ואמרתי לו שימכור לי אותו הכוונה לאופציה"; "... הוא מכר לי מגרש שלא שווה כלום ועכשיו הוא מקבל 2 מיליון ₪ שיכול להשתמש בהם לעסקים" (ת/223, שורות 283 ו-405). הסבריו של נאשם 1 בחקירתו במשטרה מה הרוויח הנאשם 4 מכך שמכר לו את הקרקע.