נ/2 – ס/36 חוות דעת חשבונאית, רו"ח אריאל טואיל:
1433. נאשם 2 הגיש חוות דעת חשבונאית לתמוך בטענתו כי מדובר בהחזר ריבית. על פי האמור בחוות הדעת, הואיל והסכם ההלוואה לא מציין את מנגנון חישוב הריבית, היא חושבה לפי שלושה מסלולים חלופיים: "שנתי", "רבעוני" או "חודשי". בהתאם לאמור, ככל שההלוואה אמורה להיות מוחזרת על בסיס תחשיב חודשי, "יחד הבונים" נותרה חייבת ל"כדגל" 16,824 ₪. ככל שהחישוב הנו על בסיס רבעוני, "יחד הבונים" לא פרעה את סכום ההלוואה במלואו ונותרה חייבת ל"כדגל" 12,645 ₪. ככל שמדובר בתחשיב על בסיס שנתי, "יחד הבונים" שילמה ביתר סכום של 2,521 ₪. המסקנה אליה מגיע רואה החשבון היא כי "סכום ההלוואה והריבית נפרעו בהתאם לחוזה ההלוואה".
1434. לא מצאתי כי יש בחוות הדעת לסדוק במסד הראיות המפליל נגד נאשם 2.
1435. במישור העקרוני, חוות הדעת החשבונאית הנה במובנים רבים "מעושה". הדברים מכוונים לכך שאין בחומר הראיות, לרבות לא בכל החומרים שנתפסו מחברת "כדגל" שום מסמך שילמד על כך שבזמן אמת נערך תחשיב כלשהו לחישוב הריבית בה חייב קלוד, כפי שנעשה על ידי עד ההגנה. הנאשם 2 לא יכול היה לומר, ולו באופן כללי, כיצד חישב את הריבית המגיעה לו, לרבות לא נתונים בסיסיים ביותר. כך לדוגמה לא יכול היה לומר האם מדובר במנגנון התחשבנות חודשי, רבעוני או שנתי. נזכיר כי בעניין זה, הסכם ההלוואה "שותק" וכי כל התייחסותו לסכומי ההלוואה הייתה חלקית, מתפתחת, ברמה כוללנית ביותר.
1436. גם קלוד לא יכול היה למסור נתונים בסיסיים ביותר, לרבות בנוגע לשאלה האם דובר בחישוב ריבית על בסיס שנתי, רבעוני או חודשי. ואם תמצא לומר שהוא אינו רואה חשבון ויש לו אנשי מקצוע שיעשו זאת עבורו, או אז מצופה היה שיגישו את אותו תחשיב שנערך עבורם על ידי הנהלת החשבונות או יעידו את אותם אנשים שעל פי הטענה, קבעו את סכום ההחזר (ור' הערת בית המשפט ביחס להימנעות מזימונו של עו"ד פינקלשטיין).
1437. עורך חוות הדעת אינו מערער על המופיע בהסכם ההלוואה ומקבל את הנתונים המפורטים בו כפי שהועברו אליו על ידי הנאשם 2: "מר דרי מסר לי כי תשלומים אלה משקפים את הנטען נגדו בכתב אישום שהוגש נגדו..." (סעיף 2 לחוות הדעת). אין לבוא בטרוניה לדרך פעולתו של עורך חוות הדעת שכל שהתבקש הוא, להציב נתונים בתוכנה מקובלת לחישוב ריביות בהסתמך על המופיע בחוזה. ברם על בית המשפט לבחון לא רק את התחשיב, אלא את מהימנות וסבירות הנתונים ששימשו את עורך חוות הדעת. בחינה שכזו מלמדת כי ישנו קושי של ממש להסתמך על המפורט בחוזים הללו כמשקפים נאמנה את אומד דעתם האמיתית של הצדדים. ובמה דברים אמורים.
1438. כל המעורבים (חדד, קלוד, ונאשם 2) מעידים בצורה כזו או אחרת כי הסך של 950,000 ₪ לא היה "הלוואה" רגילה, אלא נועד גם לשמש עבור נאשם 2 לצורך רכישה עתידית של נכס בפרויקט. ישנן מספר אינדיקציות לכך שכוונתו הראשונית והעיקרית של נאשם 2 הייתה שהכסף ישמשו בעתיד לרכישת נכס. לאחר שאפשרות זו ירדה מן הפרק (ייתכן בשל הסכסוך שהתגלע בין חדד לקלוד) הכסף "נצבע" כהלוואה שעוגנה בהסכם כתוב, גם אם הוא אינו משקף את המציאות.
1439. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך שכסף שניתן מחשבונו הפרטי של הנאשם 2 מופיע בהסכם ככזה שניתן מחברת "כדגל"; העברת הכספים נעשתה בשלבים; קיומם של שלושה הסכמי הלוואה, שניים מהם נושאים אותו תאריך אף שנחתמו בתאריכים שונים.
1440. בעניין אחרון זה, חדד התבקש להסביר מדוע ביום 1.2.06 נחתמו שני הסכמי הלוואה שונים וענה כי: "זה לא קרה באותו יום אבל זה פשוט מבחינת הסכמים אתה רוכב על אותו יום ההסכם שנעשה ראשון כי אם לא, יווצר מצב שזה כאילו שני הסכמים, וזה לא" (שם, עמ' 370).
1441. תשובה זו של חדד מוקשית. חוזה אמור לשקף נאמנה את השתלשלות האירועים, בפרט את התאריך שבו נחתם. לתאריך בו נחתם חוזה משמעות רבה, לא כל שכן כאשר מדובר בחוזה הלוואה בריבית. אין כל קושי משפטי ואחר לציין כי מדובר בהסכם "המשך" או "נספח" להסכם ההלוואה המקורי שנחתם ביום פלוני. אדרבא, ישנה חובה לעשות כן ולא ליצור מצב מבלבל, שלא לומר מטעה, לגבי מהותו ותוכנו.
1442. קיומו של חוזה הלוואה שלישי (ת'/108) שלכאורה נחתם ביום 15.8.07 שכל המופיע בו מבחינת הסכומים ובכלל חופף לסעיפים ג ו- ד' בהסכם ההלוואה (ת/107) שנחתם שנה וחצי קודם ב 1.2.06 גם חותר תחת דברי חדד, ומחזק המסקנה כי חוזים אלו נכתבו בדיעבד. כך גם לא ברור מדוע רק על הסכם אחד מבין השלושה (ת/107) מופיעה התוספת בכתב בדבר הערבות האישית של חדד וקלוד להלוואה.
1443. אינדיקציה נוספת לכך שההסכמים הותאמו למציאות ולא ולהיפך ניתן למצוא בכך שבהסכמים מופיע סכום של 50,000 ₪ בעוד שבפועל הסכום שהועבר מחשבונו הפרטי של נאשם 2 היה בגובה 45,000 ₪. כך גם יש חוסר הלימה לגבי התאריך שבו הסכום יועמד לרשות יחד הבונים: השיק הפרטי ניתן כבר ביום 3.5.06 בעוד שעל פי שני הסכמים (ת/107 ו- ת/108) סכום זה אמור להינתן עד ליום 31.3.08.
1444. לא בלי קשר, חוסר ההתאמה בין מועד ההסכמות בפועל לבין המועד שבו נערכים חוזים כתובים ונחתמים, מוצא ביטויו גם באישום החמישי שבו נאשם 2 מאשר כי הסיכומים בינו לבין היזמים נעשו טרם חתימתם של ההסכמים הכתובים.
1445. הרושם הוא כי החוזים מטעמו של נאשם 2 נעשים בדיעבד, על מנת לאפשר את ניהול חשבונות חברת "כדגל"" באופן שתהא קיימת אסמכתא חוקית להוצאה וקבלת כספים ולאו דווקא על מנת לעגן לפרטי פרטים את זכויותיו לצורך הפרה או מימוש זכויות. מסקנה זו נתמכת בדברים שמסר רואה החשבון יוסי שוקרון בהודעתו מיום 7.4.13 (ת/200) שם התייחס למסמך בכתב ידו (אלי ג'ודום (1)), בו כתב : " 10009 – הלוואה יחד הבונים בע"מ : לקבל כרטיס מיחד הבונים, לקבל הסכם הלוואה, לרשום ריבית+ חשבונית מס להוציא [...] הכנסות – הסכמים עם פרימק, שיא רפאל, אחים ישראל". בדומה, הנאשם 2 בדבריו הראשונים בחקירתו במשטרה טען כי האופן שבו הוא עובד עם היזמים הוא כזה ש"הכל נעשה בעל פה, ואחר כך אנחנו עושים הסכם" (ת/237 עמ' 4).
1446. על הקושי לראות בחוזים הכתובים ככאלה שמשקפים נאמנה את ההסכמים תלמד העובדה שגם כאשר הנאשם 2 לא מקבל את המגיע לו על פי החוזה (אף שמדובר במאות אלפי שקלים), הוא לא נוקט שום הליך על בסיס אותו חוזה (ור' גם ביקורת בית המשפט ביחס לחוזים מול היזמים ברובע ט"ז) . נגזרת מכך, גם הקושי לקבל את הטענה כי חוזי ההלוואה אמורים לשמש כיום נקודת עיגון אותנטית לחישוב שהוביל לגובה ההחזר.
1447. למעשה, עצם ההסתמכות על דברי נאשם 2 כי הסכום של ה-125,000 ₪ (לא כולל מע"מ), ניתן לו בזיקה להלוואה, "עוקפת" את ליבת המחלוקת באישום זה, היינו האם מדובר בכספים שניתנו כהחזר או כספים שניתנו כמתת. כך למשל באותה המידה, יכול ולא כל ההלוואה על הריבית שצברה הוחזרה כשבמקביל לכך ניתנה לנאשם 2 מתת בגובה של 144,374 ₪.
1448. גם בהתעלם מכל סימני השאלה האופפים את עריכת חוזי ההלוואה, אין בחוות הדעת כדי ללמד בהכרח על המסקנה המופיעה בסופה שהרי לפי כל אחד מהתחשיבים שערך אריאל טואיל, אין התאמה בין הסכומים ששולמו בפועל לבין התחשיבים שערך. ה"משרעת" ביו כל המסלולים המגיעה קרוב ל- 20,000 ₪ מחזקת את המסקנה כי מדובר בבניית שיקול דעת כספי בדיעבד ולא שיקוף מדויק של פעולות שנעשו עובר למתן הכספים.
1449. חוות הדעת של רואה חשבון טואיל נוקטת במנגנון חישוב של "ריבית דריבית" באופן שיש בו להגדיל משמעותית את ההחזרים על ההלוואה, אף שהחוזים אינם מציינים כי זהו המנגנון לחישוב. גם הנאשם 2 באף לא אחת מאמרותיו מציין כי זהו היה המנגנון שנבחר והרושם הוא כי זה כלל לא נתן דעתו בהסכמים אותם ערך להחזר הריבית לא כל שכן לאופן החישוב. די בכך שנזכיר כי לדברי נאשם 2 בחקירתו במשטרה נתן 40,000 ₪ לאלבז כהלוואה מבלי שיכול היה לומר האם בכלל דרש ריבית (ת/237 עמ' 11), כמו גם ליחס שלו או של זיוה כהן בנוגע להלוואה הנטענת בגובה מיליון וחצי ₪ שלא הוחזרה ולא פורט דבר וחצי דבר בנוגע לאופן חישובה.
1450. מנגנון חישוב של "ריבית דריבית" אינו מעוגן בחוק או תקנה כזו או אחרת המציינת חישוב שכזה כברירת מחדל. גם אם לטענת רו"ח טואיל פעל כן "כי ככה מחשבים" וזהו הנוהג המקובל, ברי כי הוא אינו מחייב והצדדים רשאים להחליט כפי ראות עיניים ביחס לכך. יודגש כי הבחירה במנגנון של ריבית דריבית לא נעשתה מתוך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים וכללי פרשנות כאלה ואחרים המקובלים במקרה של חוזה "שותק", אלא מתמצת בציטוט לעיל.
1451. חוות הדעת של רו"ח טואיל לוקחת בחשבון מתן הלוואה בסך מיליון₪ (350,000+350,000 +250,000 + 50,000). אף שכך, אין כל תיעוד במסמכי חברת "כדגל" לכך שההלוואה הייתה בסך של מיליון ₪ או 995,000 ₪ והסכום המופיע בספרי החברה כ"הלוואה יחד הבונים" הנו 950,000 ₪ (ר' למשל דו"ח יתרות פתיחה 1.1.08 סעיף 10009, כאשר אין טענה שלאחר תאריך זה ניתנו ליחד הבונים כספי הלוואה נוספים). עובדה זו מתיישבת היטב עם הטענה של חדד וקלוד כי שני השיקים בסך 475,000 ₪ מהווים את החזר הקרן.
1452. בנפרד מכך, לא ברור מדוע בעוד השיק הפרטי מס' 10452 הנו מתאריך 3.5.06 רו"ח טואיל לוקח כמועד קבלת הסכום את התאריך 30.10.07. או שמדובר בתאריך שגוי, או שמדובר בצ'ק אחר שהרי אין היגיון בהחזקתו של הצ'ק החתום שנה וחצי מבלי להפקידו. לאלה יש להוסיף כי גם אם ה-45,000 ₪ הנם הלוואה פרטית שלא דווחה ואינה מופיעה ברישומים, הרי שההחזר עבורה לא יכול ולא אמור להיות מוחזר לחברת "כדגל".
1453. שילובם של אלה, מוביל למסקנה כי סכום הקרן עליו יש להחיל את הריבית הנו 950,000 ₪ ולא 1,000,000 ₪ כאמור בחוות הדעת. יש בכך להשפיע ישירות על החישוב ולהגדיל את הדלתא בין הסכום שהתקבל בפועל לבין הסכום שאמור היה להתקבל בלפחות 50,000 ₪ לא כולל החזרי הריבית, ובמקרה זה ריבית דריבית.
1454. רו"ח טואיל, הלכה למעשה קיבל מסד נתונים מהנאשם 2 ו"הריץ" אותם בתוכנת "כל נתון". אין כל טענה כי החישובים המתמטיים שגויים. הקושי הנוגע לחוות דעת זו, מבוסס בעיקרו (אך לא רק) על מסד הנתונים שעל בסיסו פעל ובכלל אלה, קיומם של מספר חוזים שאין חולק שהתאריכים בחלקם בוודאות אינם נכונים, חלקם חופפים בסכומים, כשלא ברור האם נכתבו בדיעבד לבקשת רו"ח; בחירת מנגנון ריבית דריבית כברירית מחדל; חישוב מוטעה בנוגע לקרן ונגזרת מכך להתאמה להחזר שגם הוא באף לא אחד מהמסלולים תואם לחלוטין או בקירוב של שקלים בודדים.
סיכום:
1455. התשלום בסך 144,730 ₪ ניתן לנאשם 2 כמתת בעד פעולה הקשורה למילוי תפקידו. הדבר הוכח לפני בית המשפט מעבר לכל ספק סביר על ידי צבר של ראיות ישירות ונסיבתיות. תזת ההגנה ולפיה מדובר בהחזר הלוואה, נעדרת תימוכין של ממש ורחוקה הייתה מלשכנע. מכל המקובץ לעיל הנני להרשיע את הנאשם 2 בעבירה של לקיחת שוחד, בהתאם להוראת סעיף 290(א) לחוק.