63. עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי לשלילת פיצויי פיטורים מעובד שסרח שתי תכליות - הענשת העובד, והרתעת עובדים אחרים 'למען יראו וייראו':
"התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו "מהתנהלותו הפסולה של העובד""[94].
64. בפרשת צ'רניאקוב פירט בית הדין הארצי את השיקולים שעל בית הדין לקחת בחשבון בבואו להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים מעובד:
"השיקולים לחומרא - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון
--- סוף עמוד 40 ---
הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו"[95] (ראו גם ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, פס' 7 לפסק-הדין (פורסם בנבו, 2.7.01)).
65. במקרה שלפנינו, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, לאור הראיות שהוצגו לפנינו בתמיכה לטענות החמורות שהופנו כנגד התובע ולאור ההלכה הנוהגת, הננו סבורים כי מן הראוי להעמיד את פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע על שיעור של 30% מסכום פיצויי הפיטורים המלאים ולשלול מהתובע את זכאותו לתשלום הודעה מוקדמת באופן מלא.
66. כאמור, הנתבעים השכילו להביא ראיות מספקות והוכיחו שהתובע ביצע מספר מעשי גניבה מהנתבעת והפר את האמון שניתן בו. במסגרת השיקולים לחומרא, הבאנו בחשבון את היחסים הקרובים שהיו בין התובע לנתבע, יחסים שהוגדרו ע"י שני הצדדים כיחסים של "אבא ובן", באופן המעצים את הפרת האמון שניתן בו. לעניין זה נציין, כי אנו סבורים שבענייננו, אין רלוונטיות אם התובע היה מחסנאי "רגיל" כטענתו, או מנהל המחסן כטענת הנתבעת; ועל כן, לא מצאנו להכריע בפסק דין זה במחלוקת זו. ונבהיר, גם אם נניח כי התובע לא שימש בתפקיד שהוגדר כניהולי, הרי שאין חולק כי בפועל ניתן לתובע חופש פעולה מלא בעבודתו במחסן מתוך האמון הרב שרכשו לו הנתבעים, שאפילו מסרו לרשותו את מפתחות המפעל[96]. על האמון הרב שרכש הנתבע בתובע ניתן גם ללמוד מעדותו המהימנה של הנתבע שהבהיר "...הוא לא היה עובד פשוט... הוא היה בן אדם שנתתי את כל העסק שלי בידיים שלו. הוא היה בתפקיד כזה שהוא היה העיניים שלי בעסק"[97].