עוד הבאנו בחשבון, בין היתר, את העובדה כי לא מדובר במעידה חד פעמית, את השיטתיות שנתגלתה במעשי הגניבה, את התחכום בביצוע העבירה, את העובדה כי מדובר היה בגניבה בשיתוף עם לקוח ותיק של הנתבעת, את ניסיונו של התובע לחמוק מאחריות והכחשתו את מעשי הגניבה וזאת חרף ניסיונו של הנתבע לקבל את הגרסה האמיתית לדברים על מנת להיפרע את נזקיו, את הכחשת התובע את המעשים ואי סיפוק המידע אודות היקף מעשי הגניבה אשר מנעו מהנתבעים להוכיח את שווי הנזק המדויק (ראו להלן), וכן את העובדה כי
--- סוף עמוד 41 ---
למעשה, עד למועד זה, לא שולם לנתבעים בגין הסחורה אשר ביחס אליה הודו התובע, מר שושן ומן בן הרוש כי היא סופקה ללא תשלום. מדובר במעשים חמורים ביותר, ולטעמינו מקרה זה נופל בגדר המקרים הקיצוניים בהם יש לשלול מהתובע שיעור משמעותי (70%) מרכיב פיצויי הפיטורים ואת תמורת ההודעה המוקדמת באופן מלא.
67. אנו סבורים כי ישנה חשיבות בהרתעה אמיתית, למען לא יישנו מקרים מסוג זה בקרב עובדים בכלל ובקרב עובדי הנתבעת בפרט. שלילת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים מלאים והעמדת פיצויי הפיטורים על שיעור של 30% בלבד מרכיב פיצויי הפיטורים, משקפות לטעמנו את האיזון הראוי שבין חומרת המעשים של התובע ואי השבת מלוא הגניבה שהיקפה המדויק לא הוכח לפנינו; ומאידך, מביאה בחשבון את זכותו הקוגנטית של התובע לקבלת פיצויים עקב פיטוריו ואת תקופת עבודתו של התובע (כ- 6.5 שנים).
68. החלטתנו שלא לשלול את מלוא פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע הביאה בחשבון, בין היתר, את אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של התובע ותרומתו לנתבעת (עד שהחלו מעשי הגניבה); וכן את העובדה כי מצאנו לחייב את התובע בהשבת הגניבה שהוכחה על ידי הנתבעים (כפי שיפורט להלן). עוד הבאנו בחשבון, כי שפי שצוין לעיל, לא הוצאנו מכלל אפשרות שהתובע חשש להודות במעשים ולומר לנתבע ולבית הדין את האמת ביחס למעשי הגניבה הנטענים לנוכח העובדה שהוא לא פעל לבדו בעת הוצאת הסחורה ביתר. דעתנו היא, כי אין לשלול את האפשרות שהתובע פחד לשתף פעולה עם הנתבע ולהודות במעשי הגניבה, על אף שבבית הדין הוא העיד שהוא אינו מפחד ממר שושן[98].
69. לא נעלמה מעינינו פסיקת בית הדין הארצי בעניין שמואל דב שיליץ[99] במסגרתה הורה בית הדין הארצי על שלילת פיצויי פיטורים מלאים לעובד שהוכח כי נטל לכיסו מכספי המעסיק. עם זאת, אנו סבורים כי נסיבות המקרה שלפנינו שונות. בפרשת שיליץ, דובר במנכ"ל עמותה, עובד בכיר שחלה עליו חובת אמון מוגברת, אשר נקבע כי נטל לכיסו כספים בהיקף של 1.4 מיליון שקלים ואשר אפשר אף לאחרים ליטול לכיסם כספים שלא כדין. במקרה הנדון, להבדיל מבפרשת שיליץ, על אף שמדובר בעובד שהיה מקורב מאוד לבעלים בנתבעת ויקר לליבו, אין המדובר בעובד בכיר ואף לא הוכח כי הגניבה הייתה בהיקף לה טענו הנתבעים (כפי שיפורט להלן). אנו סבורים, כי במקרה הנדון, שלילה משמעותית של 70% מפיצויי הפיטורים, יש בה כדי להוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים ויש בה כדי להעניש את העובד בגין המעשים שביצע. לכך יש להוסיף, כי הפיטורים לכשעצמם הם עונש, וכי כנגד התובע אף הוגשה תלונה במשטרה (שלא ברור מה מצבה בשלב זה לנוכח טענותיהם הסותרות של הצדדים בעניין).