בנסיבות העניין, משהנתבע משמש כבעלים ומנהל של הנתבעת, הרי שלבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה על פי חוק לשון הרע שהגיש התובע כנגדו וכנגד הנתבעת.
105. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע מהי", כשלענייננו רלוונטיות החלופות שבסעיפים קטנים (1) עד (3) כדלקמן:
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
--- סוף עמוד 51 ---
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
106. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום מהו". בהתאם לסעיף 2 (א) פרסום לשון הרע יכול להיעשות "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". סעיף 2 (ב)(1) קובע כי "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות, אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". מכאן שדברים הנאמרים בעל-פה לאדם זולת הנפגע, עשויים להקים עילת תביעה בלשון הרע.
107. סעיפים 14 ו - 15 לחוק איסור לשון הרע קובעים הגנות הפוטרות את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע בנסיבות שונות:
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". בהתאם להלכה הפסוקה, "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום"[119]. משכך, על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח שני תנאים מצטברים – הראשון, כי פרסומיו היו "אמת" והשני, כי היה בפרסומים "עניין ציבורי"[120].
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי ככל שהפרסום נעשה בתום לב ותוך קיום אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שבסעיף, תעמוד לנתבע הגנה הפוטרת אותו מאחריות בגין פרסום לשון הרע. בהתאם להלכה הפסוקה, "את תום הלב הנדרש יש לבחון הן בהתייחס לאינטרסים הרלוונטיים לסעיף המשנה הנדון (עניין הרציקוביץ') והן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים, כאשר "חובת תום הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד" (חוות דעתו של הנשיא (בדימוס) אשר גרוניס בעניין דיין)"[121] .