121. לאור כל האמור, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שהנתבע כינה אותו בכינויי הגנאי "יא אפס, גנב" ליד כלל עובדי המפעל ואפילו לא ליד מר שושן.
122. משקבענו כי התובע לא הוכיח שהנתבע כינה אותו בפני אדם אחר בכינויי הגנאי הנטענים, הרי שדין התביעה לתשלום פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע להידחות כבר מטעם זה. עם זאת, למען הסר ספק נציין כי גם לו הוכיח התובע כי המילים הנטענות ("יא אפס, גנב") נאמרו על ידי הנתבע ביחס לתובע ליד מר שושן, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה שכן, לנתבעים עומדות ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, כפי שיפורט להלן.
הגנת אמת דיברתי- סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
123. אשר לחלקה הראשון של ההגנה- "אמת", נוכח קביעתנו לעיל שלפיה הוכח כי התובע ביצע מעשי גניבה מהנתבעת, הרי שהאמירה שלפיה התובע "גנב" היוותה אמת עובדתית.
124. אשר לחלקה השני של ההגנה- "עניין ציבורי"- ככל שהנתבע אמר ליד מר שושן טרם השיחה כי התובע "גנב" או שהדברים נאמרו ליד "גילי" (אותו אדם שהעלה את הסרטונים במחשב במהלך השיחה), הרי שאמירת הדברים נעשתה על מנת לברר עם התובע את מעשי הגניבה הנטענים כך שהיה בהם "עניין ציבורי".
הגנת תום הלב- סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
125. מקובלת עלינו טענת הנתבעים שלפיה גם לו התובע נקט באמירה "יא אפס, גנב" בזמן שהזמין אותו ואת מר שושן לשיחה על מנת לברר את מעשי הגניבה, הרי שהפרסום נעשה כחלק מחובתו של הנתבע לברר את מעשי הגניבה, שלטענתו בוצעו על ידי התובע ועל ידי מר שושן; ומהווה "הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור". לעניין זה
--- סוף עמוד 57 ---
חשוב לציין, כי גם אם היה ניתן לנקוט בלשון עדינה יותר (וכנראה שניתן היה), הרי שבשים לב לכך שאין כל ראיה שהכינויים הנטענים נאמרו ליד עובדים אחרים, אלא לכל היותר ליד מר שושן עצמו, הרי שעצם הטחת ההאשמה ביחס לתובע ליד מר שושן שהיה שותף למעשים, כשהמטרה היא לברר את מעשי הגניבה, נכנסת לגדר הגנת תום הלב.
126. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי התובע טוען שהנתבע כינה אותו "יא אפס, גנב" ומיד קרא לו לשיחת הבהרה ביחס לחשדות לעניין גניבת הסחורה באופן שיטתי ביחד עם מר שושן. לא יכול להיות חולק כי גילוי מעשי הגניבה בשילוב עם היחסים הקרובים והאמון האישי הרב שנתן הנתבע בתובע, הביאו לסערת רגשות אצל הנתבע. הנתבע אף העיד על כך בדיוני הוכחות: "הוא היה בן. מעבר לעובד, הוא היה בן..."[132] "הוא היה בן אדם שנתתי את כל העסק שלי בידיים שלו. הוא היה בתפקיד כזה שהוא היה העיניים שלי בעסק"[133]. בנסיבות העניין, הרי שיש להביא בחשבון גם את סערת הרגשות שבה היה נתון הנתבע ואין מקום לייחס לאופן בו פנה לתובע ולמר שושן כאל "לשון הרע" במובן המשפטי. לעניין זה, יש לזכור, כי מקום העבודה מהווה מעין "משפחה מורחבת" ובמקרה של התובע והנתבע הם אף הגדירו את היחסים ביניהם כיחסי "אב ובן". בנסיבות העניין שוכנענו, כי כל מה שנאמר לתובע באותו היום לא נבע מכוונה להוציא דיבתו רעה, אלא מטעם אחד בלבד- בירור האמת וניסיון להבין את המעשים שביצע על מנת להיפרע בגין הסחורה שנגנבה.