ב. בשים לב להיותו של התובע עובד בכיר בחברה הנהנה ממידה מוגברת של אמון במסגרת תפקידו כמנהל; בשים לב למעשי התרמית שבוצעו על ידי התובע תוך ניצול האמון האישי שניתן בו וסמכויותיו; בשים לב לכך שמדובר במעשי תרמית וגזל במספר רב של פעמים בתוך פרק זמן משמעותי, בשיטתיות, בכוונת מכוון ולא כמעידה חד פעמית; ובשים לב לסכום הגניבה הכולל שהנתבע לא החזיר, יש מקום לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים באופן מלא וכן את הזכות לתשלום הודעה מוקדמת.
ג. יש לדחות את טענת התובע שלפיה הנתבעת לא ערכה לו שימוע כדין. הנתבעת ערכה לתובע ביום 25.11.18 שיחת שימוע, במסגרתה עימת הנתבע את התובע עם החשדות בעניינו, אפשר לו לצפות בסרטוני מצלמות האבטחה שתיעדו את מעשי הגניבה וביקש את התייחסותו. לתובע ניתנה הזכות להתגונן במהלך השימוע, אך התובע לא סיפק כל הסבר להתנהגותו או מידע על שהתרחש. התובע הצהיר כי ידאג שישיבו לנתבעת כספים וחרף הצהרתו, לא שולמו הכספים. בתום השימוע ולאור המעשים המיוחסים לתובע, עבודתו של התובע הופסקה לאלתר והוא נשלח לביתו תוך הודעה מידית על פיטוריו.
על אף שהנתבעת סבורה כי ניתנה לתובע זכותו המלאה לשימוע הוגן, הרי שגם אם לא נערך לתובע שימוע (דבר המוכחש), לא בכל מקרה בו לא נערך לעובד שימוע יש לחייב את המעסיק בתשלום פיצוי בגין אי קיום השימוע. לעניין זה מפנה הנתבעת לפסק הדין בעניין פינדיורין[14] ולפסק הדין בעניין חברת חשמל[15]. בענייננו, לאחר השיחה מיום 25.11.18 היה
--- סוף עמוד 9 ---
ברור כי לא תיתכן האפשרות של המשך ההתקשרות נוכח החשדות שעמדו נגד התובע והגשת התלונה כנגדו במשטרה; ועל כן, אין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין קודם להוצאת ההחלטה על פיטורי התובע לפועל.
ד. אשר לטענות התובע לעניין תשלום פיצוי בגין דברי לשון הרע ("יא אפס, גנב"), הנתבע מכחיש כי אמר את הדברים לתובע. זאת ועוד, לא הוכח כי האמירות אותן מייחס התובע לנתבע נאמרו בנוכחות עובדי הנתבעת. התובע לא הביא לעדות מטעמו עובד כלשהו לתמיכה בגרסתו. אין מקום להסתמך בעניין זה על עדותו של מר שושן אשר היה שותף למעשי הגניבה. הנתבע האשים את התובע בגניבה רק בתוך המשרד בו לא נכחו עובדים נוספים. למען הזהירות, הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי גם אם הנתבע כינה את התובע "גנב", הרי שתיעוד מצלמות האבטחה ביחד עם השימוע שנערך לתובע מביאים למסקנה כי התובע גנב סחורה מהנתבעת ועצם העובדה שהתובע הסכים לקבל על עצמו לשלם בעד הסחורה הינה עדות שמהווה טענת "אמת בפרסום". זאת ועוד, האמירה מהווה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של התובע. על הנתבע 2, הממונה על התובע, חלה חובה חוקית ומוסרית להטיח בתובע את האמת. יתרה מכך, פעולתו של הנתבע 2 הייתה בתום לב, מבלי לחרוג ממתחם הסבירות והפרסום נעשה לאחר בחינת הממצאים ולאחר שהנתבע נוכח לדעת כי יש אמת בדברים.