הסוכנת אביטל כרמון, שנכנסה בנעליה של התובעת והפכה, כזכור, למייצגת של התובעת מאז ועד היום, פירטה בתצהירה כי במצב, שבו מתקבלת תמורה בגין הסכמים שנקשרו עם צדדים שלישיים, הסוכן זכאי לקבל עמלה אף בתומם של יחסי הייצוג. היא סייגה והוסיפה כי תנאי לכך הוא שכספים אלה הגיעו מפעולות, שהסוכן היה מעורב בהן באופן ישיר:
"מדי פעם אמנים עוברים ממשרד למשרד. מערכת היחסים שבין מיוצג/ת לסוכנ/ת, הינה מערכת המבוססת על אמון וקשר אישי ורצון לעבוד יחד. אין חוזים בין מיוצגים לסוכנים. כאשר אומן מחליט לעזוב את הסוכן שלו ולעבור לסוכן אחר, אזי בזאת מסתיימת מערכת היחסים שבין אומן לסוכן למעט התנהלות כלכלית בגין חוזים אשר נחתמו זה מכבר ועליהם עדיין יש גביית תשלומים" (בפסקה השביעית לתצהירה).
גב' כרמון הוסיפה כי חרף נוהג זה הרי שבמשרד שבו היא מועסקת, אם מיוצג בוחר לעבור לסוכן חדש, הוא לא יידרש לשאת במלוא שיעורה של העמלה אלא רק בחלק ממנה:
"למיטב ניסיוני כפי שנהוג במשרד שלנו, כאשר מופסק הייצוג אצלנו גם כאשר חתמנו על חוזה לפרויקט שנמצא בתחילת דרכו אנו לא עומדים על המשך תשלום מלא של העמלה, כיוון שברור לנו שגם הסוכן החדש זכאי לעמלה עבור המשך העבודה שלו על אותה הסדרה, ולכן אנו נוהגים לשתף את הסוכן/ת החדש באחוזים מתוך העמלה מתוך הוגנות וקולגיאליות" (שם, בפסקה התשיעית. ההדגשה היא במקור).
העדה הסבירה כי אם תבחר הנתבעת לעזוב אותה היא, הסוכנת, לא תהא זכאית לעמלה בגין מאמציו של סוכן אשר יבוא בנעליה:
"ש. אם [הנתבעת] תחליף סוכן והוא יצליח להביא להפקת הסדרה – מה שאת לא הצלחת לעשות, אז לא מגיע לך כלום?
ת. לא מגיע לי כלום. כי זאת התעשייה שאני עובדת בה" (פרוטוקול, בעמ' 108, ש' 24-22).
25. מן העדויות הסותרות הללו לא ניתן ללמוד מהו, לאשורו, הנוהג בתעשייה ובה פועלות בעלות הדין. לא הוכח נוהג, המאפשר להשלים את החסר. מקור אחר לנוהג כללי – לא הובא.
ג. תכליתה האובייקטיבית של ההתקשרות ועקרון תום הלב
26. לשאלה מה היו בעלות הדין המסוימות שלפנינו קובעות בחוזה אילו הן נתנו את דעתן לשאלת התמורה לאחר סיומם של יחסי הייצוג אין תשובה בראיות שהונחו לפניו של בית המשפט. לא אוכל להשיב לשאלה "מהי התכלית שהייתה עומדת לנגד עיני הצדדים אילו חשבו על ה[סוגיה]" (ברק לעיל, בעמ' 210). לא אוכל לקבוע את "אומד הדעת ההיפותטי, שהוא הקרוב ביותר לאומד הדעת הריאלי של הצדדים" (שם, שם). בהינתן, כאמור, שלא ניתן להסיק נוהג כללי ובהעדר קיומו של דין דיספוזיטיבי המסדיר את הסוגיה, לא נותר לבית המשפט אלא לפנות לשאלה מה צדדים סבירים לחוזה היו קובעים בעניין הזה.