בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4343/19
לפני:
כבוד הנשיאה א' חיות
כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופטת ע' ברון
העותרים:
1. כן לזקן – לקידום זכויות הזקנים
2. רחל יוסף
3. מריה אוסטריה הרננדז
נ ג ד
המשיבים:
1. כנסת ישראל
2. שר הפנים
3. משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה
התנגדות לצו על תנאי
תאריך הישיבה:
י"ד בסיון התשפ"א
(25.05.2021)
בשם העותרים:
עו"ד יפעת סולל
בשם משיבה 1:
עו"ד אביטל סומפולינסקי
בשם משיבים 2-3:
עו"ד מוריה פרימן; עו"ד מיה דיין
פסק-דין
המשנה לנשיאה נ' הנדל:
1. העתירה שלפני מופנית כלפי סעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, שהתווסף לחוק בשנת 2018, במסגרת תיקון מס' 32 (ס"ח 706; להלן: תיקון 32). סעיף זה מסמיך את שר הפנים להאריך רישיונות ישיבה של עובדים זרים בתחום הסיעוד, "לשם טיפול במטופל שגילו, במועד הגשת הבקשה, אינו עולה על גיל פרישת חובה", והוא משתייך לאחת מקטגוריות הזכאות המפורטות בחוק. לטענת העותרות, מתנאי סף אלה עולה כי קבוצה מסוימת של מטפלים זרים תוכל לעמוד רק לרשות מטופלים שטרם חצו את גיל פרישת החובה – ובכך הן רואות הפליה של המטופלים המבוגרים מחמת גילם, תוך פגיעה בזכותם החוקתית לשוויון. על כן, הן מבקשות לבטל את "מיגבלת הגיל [...] כך שלא תמנע הבחינה הפרטנית של בקשות אלה".
תיקון 32 – רקע נורמטיבי
2. חוק הכניסה לישראל (להלן: חוק הכניסה) מסמיך את שר הפנים לתת "אשרה ורשיון לישיבת ביקור – עד לשלושה חדשים" (סעיף 2(א)(2)), ולהאריך את תוקף
--- סוף עמוד 3 ---
רישיון הישיבה לתקופות נוספות, שאורכן המצטבר לא יעלה על שנתיים (סעיף3(2) לחוק). תחילה חלו מגבלות זמן אלה גם על עובדים זרים השוהים בישראל, אך ברבות הימים נקבעו לגביהם הסדרים גמישים יותר, שבהם עובר כחוט השני האיזון בין השיקולים הנוגדים: מחד גיסא, כניסתם של עובדים אלה ארצה עונה על "צורך משקי, כלכלי, או אנושי" של החברה הישראלית, כך שיש להסיר מהם מגבלות זמן נוקשות. מאידך גיסא, יש לשמר את האופי הזמני של רישיונות הישיבה, כדי להגן על התעסוקה המקומית, ולמנוע מן העובדים הזרים לקנות "תושבות בפועל בלא עמידה בתנאים שהמדינה קבעה לכך ובלא פיקוח מטעמה" (עע"ם 2190/06 מדינת ישראל נ' Gemma, פסקה 26 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה [בדעת מיעוט לעניין התוצאה] (13.5.2008) (להלן: עניין Gemma); בר"ם 8668/17 רביד נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקה 17 (30.10.2019) (להלן: עניין רביד)).
האיזון בין השיקולים הללו, הביא, תחילה, לחקיקת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 11), התשס"ג-2003, ס"ח 541 (להלן: תיקון 11), שהסמיך את שר הפנים להאריך את רישיון הישיבה של עובד זר "לתקופות שלא יעלו, יחד, על חמש שנים" (סעיף 3א(א) לחוק הכניסה). למעשה, דברי ההסבר להצעת התיקון מלמדים כי משרד הפנים פעל ברוח זו עוד קודם לכן – אלא שהמגבלה הסטטוטורית כפתה על העובדים הרלוונטיים לצאת מישראל לאחר 27 חודשים, "ולו ליום אחד", לצורך המשך עבודה בה. במציאות שנוצרה, סבר המחוקק שמדובר "בדרישה פורמליסטית ומסרבלת [...] אשר כרוכה בהוצאות מיותרות", והתאים את תקרת השהייה הפורמלית למדיניות המהותית (דברי ההסבר להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 11), התשס"ג-2003, ה"ח הממשלה, 591, 592).