באה להתגבר על הקושי בגביית הוצאות כאשר התובע נעדר נכסים וכספים בישראל. (בג"ץ 269/01 רסולי נ' ביה"ד הרבני האיזורי בירושלים (25.3.01); ת"א (מרכז) 20676-06-12 אמבלייז בע"מ נ' winton Capital Holdings Ltd (5.6.13) ועוד). נטען כי מכתב רואה החשבון שצורף לתשובת התובעים הינו כוללני, ללא פירוט ספציפי כלשהו ביחס לנכס מסוים וללא פירוט או הסבר אילו נכסים שייכים למי מהתובעים. מדובר במסמך שאינו חתום על ידי נציג מוסמך של התובעים, לא אושר על ידי דירקטוריון התובעת ואף לא בוקר או נסקר על ידי רואה חשבון של התובעים.
עוד נטען כי תשובת התובעים התמקדה בדרישה לחייב בערובה את התובעים 2-3 תוך שהם מודים כי אין ברשותם כל נכסים בישראל. זאת ועוד, אין בתשובה כל התייחסות לדרישה להפקדת ערובה מטעם התובעת, בעת שברירת המחדל היא לחייבה בהפקדת ערובה או לטענה כי סיכויי התביעה קלושים.
דיון והכרעה
לאחר עיון בשלל טענות הצדדים והחומר המצוי לפני מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט.
בית המשפט מוסמך לחייב תובע, יחיד או חברה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כתנאי לניהול התובענה (תקנה 519(א) לתקנות, סעיף 353א לחוק). מקום בו בית המשפט דן בבקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה, בהתאם לסעיף 353א לחוק, ברירת המחדל היא כי החברה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אולם, עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה על התובעת להוכיח, כי במידה ותביעתה תדחה יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבע. כן, על בית המשפט להשתכנע כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיובה בהפקדת ערובה.
לחיובו של יחיד בהפקדת ערובה, תקנה 519(א) לתקנות קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תקנה 157 (א) לתקנות החדשות קבעה אפשרות לצוות על תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע כדלקמן: "(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה". קרי, תקנה 157 לתקנות החדשות לא קובעת קריטריונים או שיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון כאשר הוא עורך את האיזון הנדרש.
בהתאם להלכה הפסוקה, טרם התקנת התקנות החדשות, שכוחה יפה גם כעת, על בית המשפט לפעול במתינות תוך הפעלת שיקול דעת זהיר, איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין זכות הנתבע למנוע הגשת תביעות סרק כנגדו וכן להבטיח הוצאותיו. שיקול מרכזי בין מכלול השיקולים הינו היעדר מען של התובע בארץ, שאז קיים החשש כי הנתבע לא יוכל להיפרע מהתובע את הוצאותיו, לרבות באמצעות מנגנוני אכיפה.
--- סוף עמוד 6 ---