--- סוף עמוד 245 ---
.15פרקליט המשיבה העלה לפנינו עוד טענה אחת כללית ושתי טענות בעלות אופי ספציפי, שיש בהן לדעתו כדי להכשיל את תובענתה של העותרת.
(א) טענתו הראשונה של הפרקליט המלומד היא, שבדיון נוסף זה מתבקש בית המשט לשנות הלכה קודמת, מושרשת, בדיני החוזים, ואין זה מן הראוי לתת לשינוי האמור תחולה רטרואקטיבית: ד"נ 25/80 [20]. טענה זו יש לדחות כבר מן הטעם, שבדיון נוסף זה נותנים אנו את פסק הדין שבית המשפט המחוזי אמור לתת, ואין הוא מהווה שינוי הלכה אלא קביעה של הדין הקיים ופיתוחו - פונקציה המוטלת על בית-משפט זה מימים ימימה. ענף אחר של הטענה הוא, שלהלכתנו לא תהיה חשיבות נוכח חקיקתו, לאחר היווצר העילה נושא הדיון, של חוק עשיית עושר ולא במשפט; אך ראשית, אין לערער היום על החלטת הנשיא י' כהן ז"ל להתיר את הדיון הנוסף, ושנית, וזה העיקר: כפי שכבר הוסבר לעיל, תהיה הלכתנו יפה גם לאחר חקיקת החוק האמור.
(ב) טענתו השנייה של פרקליט המשיבה היא, כי אין להעניק לעותרת סעד נוכח התנהגותה בפרשת העובדות נושא העתירה. טענה זו טוב לה שלא נטענה משנטענה: גם אם מוכן אני להניח, שהענקת התרופה בעילת עשיית העושר עניין שבשיקול-דעת היא, אין כל סיבה למנוע מתן הסעד מן העותרת נוכח מימצאי בית המשפט המחוזי, המשיבה ניצלה קוניונקטורה מזדמנת ומכרה את הברזל במחיר גבוה בהרבה מהמחיר החוזי, ועל-ידי כך היא עשתה עושר ולא במשפט על חשבון העותרת.
(ג) הטענה השלישית היא, שכנגד הרווח שעשתה המשיבה יש לזקוף את הוצאותיה, כפי שפורטו במוצגים נ/ 76ו-נ/76ב. בסיכומי טענותיו שבכתב כתב פרקליט המשיבה, שההוצאות האמורות - בסכום של 175, 208מרקים - נבעו "מההוצאות הנוספות שנגרמו למשיבה כתוצאה מהעיכוב בביצוע העיסקה אשר נגרם עקב מלחמת יום הכיפורים ואשר לגביו לא היו חלוקות הדעות. גם העליה במחירי הדלק והריבית והוצאות האחסנה בנמל גרמו להוצאות נוספות של המשיבה".
העיקרון, שיש לנכות ממה שהמפר השיב את מה שהוציא או התחייב להוציא או השקיע באופן סביר להשגת הזכייה, עיקרון נכון הוא, שבא לכלל ביטוי גם בסעיף 3
לחוק עשיית עושר ולא במשפט. נראה לנו, שמדובר, גם בגדר החוק וגם לפני חקיקתו, בהוצאות שהוצאו כדי ליצור התעשרות עבור התובע, דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתעשרות לבין ההוצאות: פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 705- .707ההוצאות שהמשיבה טוענת להן הן ריבית, דמי איחסון, הובלה מפולין להמבורג וטיפול במטען בהמבורג: אך אף אחת מההוצאות הללו לא נוצרה לשם המכירה לצד השלישי, ואגב אותה מכירה, וכל אותן הוצאות היו מוטלות על המשיבה ממילא, לו קיימה את חוזה המכר כלשונו.