אפילו הוצאות הריבית שהמשיבה טענה להן מתייחסות לתקופה החל מחודש ינואר 1974, שעה שלפי מימצאי בית המשפט המחוזי - בניגוד לגירסת המשיבה - כבר ניתן היה לאחר מועד זה לשלוח את הברזל לישראל.
--- סוף עמוד 246 ---
.15מהפירוט העובדתי המופיע בסעיף 2לעיל יוצא, שהחיוב, כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, בחלקו האופראטיבי של פסק-דינו, משקף גם את טובת ההנאה שבה התעשרה המשיבה על חשבון העותרת. בסיכום טענותיה ביקשה מאתנו המשיבה להגדיל את שיעור הריבית שנפסק לזכותה, אך נבצר מעמנו להיעתר לה משום שהיא לא ערערה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.
לאחר שתמו הסיכומים, ביקשו הפרקליטים המלומדים להוסיף טענות ואסמכתאות נוספות. לא מצאתי בכל החור שהומצא לנו עילה לשנות מתוצאות פסק-דין זה, כפי שהן נראו לי.
הייתי מקבל את העתירה ומחזיר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בחלקו האופראטיבי, על כנו. הייתי מחייב את המשיבה לשלם לעותרת שכר טרחת עורך-דין 000, 10שקלים חדשים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
המשנה לנשיא מ' בן-פורת: עובדות המקרה הובאו על-ידיי בע"א 815/80,* מושא הדיון הנוסף המתנהל לפנינו. אזכירן בתכלית הקיצור למען בהירות השיקולים שינחוני בהמשך. העותרת היא חברה הסוחרת בחומרי בניין, כולל ברזל, ומקום מושבה בישראל. המשיבה היא חברה הסוחרת בברזל, ומקום מושבה בגרמניה המערבית. בספטמבר 1973, כחודש לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, נכרת חוזה בין שתי החברות, ובו התחייבה המשיבה שלפנינו לספק לעותרת f& cנמל חיפה שבעת אלפים טונות ברזל מהסוגים המתוארים שם (ת/1), ובמחיר מקורי של 570מארקים גרמניים הטונה (עליו ניאותה העותרת, בשלב מסוים, נוכח הקשיים עקב המלחמה, להוסיף עוד 50מארקים לטונה). מטעמים שפורטו בע"א 85/80** סיפקה המשיבה לעותרת רק קצת למעלה מחמשת אלפים טונות. במברק מיום 8.4.74היא הודיעה לעותרת, שזה המשלוח האחרון, וכי היא נאלצת למכור את היתרה, שאוחסנה כבר על-ידיה בהמבורג לקראת קיום החוזה, ללקוחות מקומיים. בתגובה עמדה העותרת על דרישתה (במברק מיום 11.4.74) שהיתרה תושט אליה כמוסכם. אין חולק, שהמשיבה אכן מכרה אותה כמות ברזל בהמבורג תמורת 804.70מארקים גרמניים הטונה.
בשנת 1975הייתה התכתבות בין החברות במגמה ליישב את הסכסוך על-ידי תשלום פיצוי לעותרת, אך הניסיון לא עלה יפה. רק בינואר 1976הוגשה תביעת העותרת. טענתה העיקרית הייתה, שהמשיבה הפרה את החוזה ת/1, כאשר לא סיפקה לה (לעותרת) את יתרת הברזל. כמו כן נטען שם, כי המשיבה מכרה, או יכלה למכור, אותה יתרה בשוק דאז תמורת 900מ"ג לטונה, וכי די בעובדות אלה כדי לזכותה בפיצויים לפי ההפרש בין מחיר השוק לבין המחיר המוסכם. לחלופין, מגיעים לה אותם פיצויים, על שום שהיא מצדה נאלצה לרכוש ברזל דומה ממקורות אחרים במחיר 900מ"גלטונה.