--- סוף עמוד 263 ---
ומתמלא על-פי הסדרן שלהן. בין הדין הספציפי לבין הדין הכללי עוברים אלפי נימים, הקובעים את התנהגותו של הדין הספציפי על רקע הדין הכללי. בכך נעשית הרמוניה חקיקתית בחקיקה האזרחית כולה, המבטיחה פעולה מתואמת ומבוקרת של ההוראות הספציפיות במסגרת התורה הכללית של דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת ועוד: הסדר ספציפי, מטבע ברייתו, לרוב אינו אוטונומי, שכן אין בו כדי להשיב על שאלות רבות המתעוררות מכוחו, ואשר התשובה עליהן מצויה באופן טבעי בתורה הכללית של הענף המשפטי הנוגע בדבר (כגון, ההגנות השונות התופסות נגד הזכאי על-פי דיני עשיית עושר). ניתוק ההסדר הספציפי מהדין הכללי יביא ליצירתן של לאקונות רבות, אשר פתרונן ייעשה בסופו של דבר בהיקש מהדין הכללי (ראה סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980). ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? זאת ועוד: לעתים מעניק ההסדר הספציפי בחוק פלוני זכות, שבמהותה היא על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים. מכאן אין להסיק, כדבר מובן מאליו, כי החוק ביקש לשלול קיומה של זכות על-פי הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט, אם תנאים אלו אינם מתקיימים, ומתקיימים תנאים אחרים. מלשון ה"הן" של ההסדר הספציפי אין ללמוד "לאו" לגבי כל המצבים האחרים שאינם נופלים למסגרתו. לא זו הייתה גישתו של המחוקק הישראלי. הוא ביקש ליתן פתרון לבעיה שניצבה לנגד עיניו, תוך שהשאיר את המצבים האחרים לתחולתו של הדין הכללי. מקובלים עלי, לעניין זה, דבריו הבאים של פרופסור פרידמן:
"סבורני כי הוראות בחקיקה אחרת, העוסקות בהשבה מחמת עשיית עושר ולא במשפט, ניתנות, בדרך כלל, להשלמה באמצעות ההוראות הכלליות שבחוק (עשיית עושר - א ב'). הטעם לכך הוא שבמרבית המקרים, בהם עסק המחוקק בסיטואציות ספציפיות, לא התכוון להסדיר את הסוגייה של עשיית עושר ולא במשפט או שלא התכוון להסדירה במלואה. הכוונה, במקרים רבים, הייתה להעניק מה שהייתי מכנה כ'פתרון מינימלי' לסיטואציה שאותה שעה לא היה לה הסדר חקיקתי כלשהו. נימוק נוסף הוא שרק בדרך זו ניתן יהיה לראות בשיטה הישראלית - לפחות בתחום זה - שיטה משפטית אחידה, להבדיל משיטה שיש בה קובץ פתרונות שאין קשר ביניהם והמבוססים כל אחד על גישה שונה" (ד' פרידמן, "יסודות בדיני עשיית עושר ולא במשפט לאור החקיקה הישראלית החדשה" עיוני משפט ח (תשמ"א - מ"ב) 22, 44-.45
יחד עם זאת, יש שהדין הספציפי ביקש לחרוג מהדין הכללי ולקבוע הסדר, שהוא שונה מהדין הכללי בשל המיוחדות של המסגרת הספציפית. תכלית זו יש לכבד, על-כן, מקום שהדין הספציפי מתפרש, על רקע תכליתו, כשולל הסדר של הדין הכללי, יש ליתן תוקף לדין הספציפי ולא לדין הכללי. ודוק: דחיית של הדין הכללי תיעשה אך כדי הגשמת תכלית החקיקה ולא מעבר לה. על-כן, לעניין סוגיות כלליות שלגביהן אין הדין הספציפי נוקט כל עמדה, ימשיך הדין הכללי לחול.