82. ביחס למר ארגמן הוכחה אמנם מעורבותו הניכרת בניהול החברה, אך לא הוכח קיומו של ייפוי כוח כעין זה שניתן למר יבין, ואשר מכריע את הכף – בהצטרפו לראיות הנוספות – לטובת הכרה בו כ"בעל שליטה".
83. סיכומם של דברים, הוכח שמר ארגמן היה "בעל שליטה" בחברה ניו בול, ומר און יבין היה "בעל שליטה" בחברות נטרליס, סורטיס ופורסיל. כעת יש לבחון האם התקיימו בענייננו חלופות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, המעניקות לרשות סמכות לגבות מס מ"בעל שליטה" בחברה.
חלופות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה
84. כאמור, בענייננו רלוונטיות שתי חלופות: חלופת סעיף 119א(א)(3) וחלופת סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה. החלופה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה עניינה תאגיד שהתפרק או הפסיק לפעול. החלופה קובעת חזקה לפיה נכסיו של התאגיד הועברו לבעל השליטה ללא תמורה, ולכן ניתן לגבות ממנו את חוב המס. החברות ניו בול, נטרליס וסורטיס הפסיקו לפעול ופורקו, ועל כן יש לומר כי ביחס לחובות הארנונה של חברות אלו התקיים התנאי הבסיסי של החלופה הקבועה בסעיף 119(א)(3).
85. עוד יש לומר כי התקיים התנאי הבסיסי של החלופה המנויה בסעיף 119א(א)(2) לפקודה שעניינה מצב בו תאגיד העביר נכסיו לתאגיד אחר, הנשלט על-ידי אותם בעלי שליטה (או קרוביהם): ניו בול, נטרליס, סורטיס ופורסיל העבירו נכסיהן ופעילותן זו לזו. ניו בול נשלטה על ידי מר ארגמן, ומר ארגמן הוא קרובו של מר און יבין ששלט בנטרליס. נטרליס, סורטיס ופורסיל נשלטו על ידי מר און יבין. לכן, העברת הנכסים ביניהן היא העברה בין אותם "בעלי שליטה" או קרוביהם. וראו סעיף 119א(א)(2) לפקודה שקובע במפורש שדי בכך שבעלי השליטה יהיו "במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם"; אין הכרח שהקרוב יהיה בעל שליטה גם בחברה המעבירה וגם בחברה הנעברת, ודי בכך שבעל השליטה בחברה האחת הוא קרוב של בעל השליטה בחברה האחרת (כלשון המחוקק: "בעלי שליטה או קרוביהם").
86. הנתבעים טענו כי התקיימות החלופה המנויה בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה אינה יכולה לסייע לעירייה בתביעתה. לטענתם, לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ניתן לגבות את חובות הארנונה מ"בעלי השליטה" ככל שהתקיימו הנסיבות המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. בסעיף 119א מנויות מספר נסיבות. רק אחת מהן – זו המנויה בסעיף 119א(א)(3) – עוסקת בגביית חוב מס מבעל שליטה במישרין, ואילו החלופה המנויה בסעיף 119א(א)(2) עניינה בגביית חוב מס מחבר בני אדם אליו הועברה הפעילות ולא בגבייתו מבעלי השליטה. מכאן טענת הנתבעים לפיה העברת נכסים מתאגיד לתאגיד אינה מעניקה לעירייה סמכות לגבות את החוב מבעלי השליטה (ראו פסקאות 136-128 לסיכומי הנתבעים). אולם, טענה זו אינה מתיישבת עם לשון החוק, שכוללת הפנייה לכלל נסיבות סעיף 119א ולא רק לנסיבה שבסעיף 119א(א)(3) לפקודה. פסיקת בית המשפט העליון אף היא מכירה ברלוונטיות של כלל הנסיבות המנויות בסעיף 119א לפקודה לעניין גביית ארנונה. וראו רע"א 4532/19 לעיל, שם מופיעה התייחסות מפורשת לחלופת סעיף 119(א)(2) לפקודה ככזו המאפשרת, מן הבחינה העקרונית, גביית ארנונה מבעלי שליטה במקרה של העברת פעילות מתאגיד לתאגיד, ובלבד ששני התאגידים נשלטים על ידי אותם בעלי שליטה (או קרוביהם). על כן, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים.