202.חברי עצמו מכיר בכך שאין מקום שבית משפט זה יקבע עבור המחוקק מהו משך הזמן המרבי המותר להחזקה במשמורת. מן הטעם הזה נמנע חברי – כך לפי דבריו שלו – לקבוע כן בפרשת אדם (ראו דבריו בפסקה 15 לחוות דעתו; פסקה 5 לחוות דעתו בפרשת אדם). גישה זו כמובן מקובלת עליי, והיא שגוזרת עליי את הריסון המתחייב המוביל לתוצאה שאליה הגעתי בפרשה זו. לשון אחר: משהמחוקק קבע תקופת זמן מנדטורית להחזקה במשמורת של שנה (בכפוף לעילות המצומצמות שבסעיף זה); ומשתקופה זו אינה צולחת את הבחינה החוקתית בהיותה, כאמור, תקופת זמן בלתי מידתית – אין מנוס מביטול הוראת סעיף 30א לחוק. כדי להתגבר עליה בדרך פרשנית עלינו לקבוע משך זמן אחר, קצר יותר, להחזקה מרבית במשמורת. לא עשינו כך בפרשת אדם, ולא סברתי שנכון שנעשה כך גם עתה. שותף אני לתפיסתו של חברי שלפיה יש לעשות מאמץ פרשני כדי להימנע מביטול חקיקה של הכנסת. אולם לא ראיתי כיצד בענייננו, כאשר אנו ניצבים חזיתית מול הוראה של המחוקק הקובעת פרק זמן של שנה להחזקה במשמורת (פרק זמן שלהשקפתי אינו מידתי), ניתן להימנע מביטולה.
203.בשולי הדברים אעיר כי בפי חברי הייתה טרוניה נוספת, שלפיה פסיקה זו שאנו פוסקים כאן לעניין הוראת סעיף 30א לחוק אינה נשענת על נתונים עובדתיים בדבר זהותם של המסתננים ה"חדשים" שיגיעו לאחר שנחקק תיקון מס' 4. הפכתי והפכתי בטענה זו של חברי, ולא ראיתי כיצד יש בה לשנות מן הדברים. המדינה לא טענה לפנינו, לא בכתובים ולא על פה, כי אפיונם של המסתננים שנכנסו לאחר חקיקת תיקון מס' 4 לחוק שונה מזה של המסתננים שהגיעו ארצה עובר לתיקון. משהנתונים בעניין זה הם בידי המדינה, וזו לא ראתה לעורר טענה כאמור, לא ראיתי מקום שנניח אחרת. מכל מקום, גם אם המציאות תלמד כי לשטח המדינה יסתננו גם יוצאי מדינות שהרחקה אליהן היא אפשרית – לא יהא בכך כדי לרפא את הפגם הבסיסי, השורשי, שנפל בסעיף 30א לחוק.
204.עתה לפרק ד' לחוק, שבעניינו אעיר בתמצית שתי הערות קצרות, שהרי הכל כבר נאמר. האחת היא זו: חברי סבור כי בהינתן סמכותו של ממונה ביקורת הגבולות לקצוב את תקופת השהייה במרכז, אין פגם בכך שמהוראות פרק זה נעדרות עילות לשחרור ממנו. דעתי שונה. עסקינן בהוראות חוק שמכוחן מוחזקים, תוך פגיעה בחירותם ובכבודם, אלפי בני אדם במרכז מרוחק במדבר. הם נדרשים לשהות שם לתקופה בלתי מידתית של שלוש שנים (וגם זאת בהנחה שתקפו של החוק לא יוארך). כפי שכבר ציינתי, נראה לי כי כלל ההסדרים הראשונים מחייב שכאשר עסקינן בפגיעה כה גרעינית בזכות לחירות ובזכות לכבוד, יהא זה המחוקק – הוא ולא אחר – שיקבע תקרת זמן מידתית להחזקה במרכז, כמו גם הסדר הנוקב בעילות לשחרור ממנו. לעמדת חברי, הקביעה שלפיה חובתו של המחוקק לעשות כן עלולה לצמצם את שיקול דעתו של הממונה לקצוב את תקופת השהייה במרכז. בהינתן הכרעתנו היום, איני שותף לחשש זה. ברי כי אין כל מניעה כי המחוקק יותיר בעניין זה שיקול דעת רחב לממונה, למשל על דרך קביעת עילות מתאימות, ואולי אף ראוי שכך יעשה. בהינתן פגיעותיו הקשות של פרק ד' לחוק, כל אפשרות אחרת פרט לקביעת תקרה מידתית להחזקה כאמור כמו גם עילות שחרור בחקיקה הראשית – נראית לי מוקשית. הערה שנייה, הנוגעת למחלוקת – שאינה בליבת הדברים – בדבר הסמכות ה"משמעתית" הנתונה לממונה להעביר מסתנן ממרכז השהייה למשמורת: כפי שציינתי בחוות דעתי, קיימות עילות שחרור מצומצמות, מוגדרות ומתוחמות שבעטיין רשאי בית הדין לערוך ביקורת שיפוטית ולשחרר מסתנן שהועבר ממרכז השהייה למשמורת (כאמור בפסקה 167 לחוות דעתי). אלא שכפי שהבהרתי, ביקורת שיפוטית בעילות האמורות בלבד – אין די בה. בהקשר זה אין לי אלא לשוב על הדברים שאמרתי בפסקה 197 לעיל.