30. ס"ס רשתות לא הגישה כתב הגנה, וביום 11.4.18 ניתן פסק דין נגדה.
ס"ס ישראל טענה כי לתובעת לא הוקנתה זכות בלעדיות על פי הסכם הזיכיון, וכי במסגרת הסכם העברת הפעילות היא רכשה את הזכויות ולא את התחייבויותיה של ס"ס רשתות הנובעות מהסכם הזיכיון, ולכן אין לתובעת עילת תביעה נגדה בגין ההפרה הנטענת של תניית הבלעדיות. עוד הוסיפה וטענה כי משלא חתמה התובעת על הודעת ההמחאה אז אין היא נחשבת זכיינית הרשת.
31. הליך גישור שבו השתתפו הצדדים לא צלח, ולפיכך הביאו הצדדים את ראיותיהם, ולאחר מכן הגישו את סיכומיהם בכתב.
32. העדויות
מטעם התובעת העידו מר אילן כרמל ומר שלמה רווח.
מטעם ס"ס ישראל העידו מר עופר בן שושן ומר מיכאל שמשון ומר יגאל שטרית.
33. דיון
שתי השאלות המרכזיות שעומדות לדיון ולהכרעה הינן כדלקמן:
א. האם לתובעת הוקנתה זכות בלעדיות בהסכם הזיכיון, והאם הופרה זכות זו?
ב. ככל שהתשובה הינה חיובית, האם ס"ס ישראל אחראית כלפי התובעת בגין הפרת תניית הבלעדיות הנ"ל?
34. תניית הבלעדיות
התובעת טענה כי הסכם הזיכיון שנחתם בינה לבין ס"ס רשתות (ראה סעיף 3 לעיל) הקנה לה זכות בלעדיות בעיר עכו, תוך שהיא מפנה לסעיף 2 להסכם הזיכיון שזו לשונו "ניתנת בלעדיות לפתיחת סניף זה לזכיין הנ"ל בעיר עכו בלבד".
לעומתה טענה ס"ס ישראל כי אין המדובר בהקניית בלעדיות בעיר עכו אלא בהקניית בלעדיות לניהול החנות ברחוב בן עמי 43 בלבד, ולתמיכת טענתה הנ"ל היא הפנתה לסעיף 9 להסכם הזיכיון שבו נכתב "הזכיין אינו יכול לפתוח עוד סניפים לפי הסכם זה, הזכיינות מתייחסת לסניף הנמצא ברח' בן עמי 43 בלבד", וכן להסכם הראשון שנחתם בין התובעת לשלומי שבו לא אוזכרה תניית הבלעדיות.
35. מבין שתי העמדות הנ"ל הנני מעדיפה את עמדתה של התובעת.
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לאחר תיקון מס' 2 קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". תיקון זה הקנה מעמד בכורה ללשון החוזה, ובהקשר זה הנני מפנה לדברים שנכתבו על ידי כב' השופט מזוז בע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ ואח' נ' אנטונינה לברינצ'וק (8.8.2018) כדלקמן:
"מבלי צורך להיזקק לפולמוס שהתעורר בפסיקה ובספרות סביב הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ''ד מט(2) 265 (1991), להלן: ענין אפרופים), אשר הוביל לתיקון סעיף 25 לחוק החוזים (במגמה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו - ה"ח הכנסת תש"ע 198; ס"ח תשע"א 202), הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.2006), להלן: ענין מגדלי ירקות); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] (23.2.2010), להלן ענין בלמורל). השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 15 (26.2.2012); עניין מגדלי ירקות; עניין בלמורל). לשון אחר - במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים (גרשון גונטובניק "מחשבות אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה", המשפט יח 105, 129 (תשע"ד)"