לגבי גזל המיכלים, נקבע שלא לא ניתן לדעת איזה מיכל שייך לתובעת ואיזה שייך ללקוח. בנוסף, הבנות עם הלקוחות לפיהן המיכלים הריקים יוחזרו לתובעת מעוגנות בנוהג ואינן מעוגנות בחוזה. על כן לא הוכח שהמיכלים הם קניין של התובעת וכי מסירתם על ידי הלקוחות לידי מי מהנתבעים מהווה גזל.
לגבי רשימת הלקוחות – נקבע כי לא הוצגה רשימה כאמור. בנוסף, לא היה חולק שעל להקמת ויויד אינק, התובעת והנתבעת סיפקו שירותים משלימים לאותם לקוחות. התובעת סיפקה את המוצרים המתכלים ואילו הנתבעת סיפקה את השירות הטכני. במצב דברים זה, לא ניתן לראות בפניה של הנתבעת או של מי מעובדיה, לאחד מלקוחותיה (שהוא גם לקוח של התובעת) כהפרת סוד מסחרי. מסיבה זו גם נקבע שאין להגביל את עיסוקו של הנתבע.
לגבי הנתבע נקבע שאין להגביל את עיסוקו, מקום בו לא נחתם עימו הסכם הכולל הוראה בנושא זה. בנוסף, לא הוצגו ראיות להכשרה מיוחדת שהוא עבר על ידי התובעת. גם לא שולמה לו תמורה מיוחדת שניתנה עבור ההתחייבות שלא להתחרות במעסיק (על פי תלוש השכר, הנתבע השתכר משכורת בשיעור קרוב לשכר הממוצע במשק).
לגבי הפרת חובת האמון ותום הלב, נקבע כי הנתבע שימש כאיש מכירות ולא הוכח שהיה בכיר כפי שהתובעת טענה, וטענה זו גם אינה מתיישבת עם השכר ששולם לו.
לצד זה, נקבע כי מנהל הנתבעת הודה שתכנן להתחרות בעסקיה של המבקשת, אך כל עוד מר בילסקי ז"ל היה בחיים, לא הוציא את תוכניותיו אל הפועל. כלומר, למרות שיתוף הפעולה ארוך השנים עם התובעת, הרי שלאחר פטירתו של מייסדה הוותיק, מר בילסקי ז"ל, הנתבעת ראתה הזדמנות להיכנס לתחום פעילות חדש, שקודם רק התובעת פעלה בו.
עם זאת, מאחר שסמכותו של בית הדין לעבודה מוגבלת לבחינת הגבלת עיסוק הנובעת מיחסי עבודה, כאשר בהתייחס להגבלת עיסוקו של הנתבע, שהוא עובד לשעבר של התובעת, לא נמצאה עילה לקבל את הבקשה לסעדים זמניים, מיני וביי נדחתה גם הבקשה המופנית כנגד הנתבעת.
4. בישיבת ההוכחות העידו מטעם התובעת, גב' אביבה שליט בילסקי ורו"ח דוד פרקש (עד שלישי - מר עמיר גבע לא התייצב לדיון ההוכחות). מטעם הנתבעים נשמעה עדות הנתבע ועדותו של מר יצק (איציק) טל, מנהל הנתבעת.
5. לאחר ששמענו את העדים, חזרנו ועיינו בראיות שהוצגו ושקלנו את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות בעיקרה, למעט הסעד ההצהרתי שהתבקש להשבה לידי התובעת של כספי הפיצויים של הנתבע אשר הופקדו בחברת הביטוח מנורה מבטחים.