מנגד, השופט א' ויתקון, בדעת מיעוט, סבר כי יש להתיר את ניכוי הריבית כהוצאה. לדבריו, "לגבי תשלום שאינו קנס... יש לבדוק את מהותו של התשלום, אם בעל אופי ענשי הוא מעיקרו או בעל אופי תרופתי... עלינו לברר, אם אמנם התכוון החוק או הממונה על ביצועו, שישולם התשלום ולא ייזקף לחשבון-הריווח-וההפסד של העסק, מכיון שזקיפה כזאת היתה מסכלת את מדיניות החוק" (שם, בעמוד 2220). בנסיבות אותו מקרה קבע השופט ויתקון כי תשלום הריבית אינו בגדר "קנס"; כי הוא הוצא בייצור הכנסה, נוכח זיקתו לניהול עסק בנקאי; וכי לא הוכח שמדובר בתשלום בעל אופי עונשי, שניכויו יביא לסיכול תכליתו.
37. ההכרעה בע"א אוצר לאשראי הובאה לבחינה נוספת, לפני הרכב מורחב של שופטים (ד"נ 22/61 קופת מלווה "העולה" ו-אוצר לאשראי הפוה"מ בע"מ נ' פקיד השומה, פ"ד יז 533 (1963)). בית המשפט החליט, ברוב דעות, לדחות את הדיון הנוסף. הנשיא י' אולשן סבר כי יש לבחון אם טיבו של תשלום הריבית הוא "עונשי, מרתיע, וזאת בהתחשב, כאמור עם מטרת ההוראה הנדונה בחוק ולהיווכח אם התרת ניכוי תשלום זה עשויה להכשיל את המטרה הזאת" (שם, בעמוד 539). בנסיבות אותו עניין קבע הנשיא אולשן כי תשלום הריבית אינו תרופתי, אלא עונשי. השופטים מ' זילברג וח' כהן סברו כי יש להשאיר על כנה את ההכרעה. השופט ח' ברנזון הצטרף אף הוא לעמדה זו, וקבע כי "התרת ניכויים של התשלומים הנדונים מההכנסה החייבת במס יכולה רק לסכל את מדיניותו הברורה של החוק... לפיכך, אפילו לפי הפסיקה האמריקנית המקלה במידת-מה אין להתיר את הניכוי גם אם לא נכנה את התשלום הנדון קנס ממש. מטעמים שבטובת הציבור אין להתיר ניכוי ממס הכנסה, הוצאה שנעשתה תוך כדי עבירה על החוק, או שהיא עשויה לסכל מדיניות הנובעת מחוק
--- סוף עמוד 20 ---
המדינה או מפעולה לגיטימית של הממשלה בענין בעל חשיבות ציבורית" (שם, בעמוד 551). מנגד, השופט א' ויתקון נשאר בעמדתו בעניין.
38. בית משפט זה חזר על הלכה זו במרוצת השנים. כך נקבע, כי "הלכה פסוקה היא, ששיקולים של תקנת הציבור הם שיקולים ראויים בתהליך עריכת השומה, ובשמם ניתן לאסור ניכויה של הוצאה" (ע"א 438/90 פקיד שומה, חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668, 713 (1997) (להלן: עניין הד הקריות)). כן נקבע, כי "העיקרון של תקנת הציבור ('טובת הציבור' בלשונו של השופט ברנזון בעניין מילווה 'העולה', ו'תיקון עולם' בלשונם של המחברים ויתקון ונאמן) הוא שיקול רלבנטי בקביעת ההכנסה החייבת והוא עומד כנגד ההכרה בהוצאות לצורך ניכוי ממס" (עניין הידרולה, בפסקה י(1). ראו גם, בין היתר, ע"א צברי; וע"א דמארי. הלכה זו אומצה גם בהכרעות של הערכאות הדיוניות. ראו, למשל, בעמ"ה (מחוזי ת"א) 208/67 אליגולשווילי נ' פקיד השומה, פס"מ סה 98 (1968) [פורסם בנבו] (להלן: עניין אליגולשווילי); עניין פרומקין; עמ"ה (מחוזי ת"א) 98/84 פרנקל נ' פקיד שומה ת"א 1, פד"א יג 57 (1985) [פורסם בנבו]; עמ"ה (מחוזי י-ם) 54/84 בתי מלון אלערביה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים, פד"א טו 38 (1987) [פורסם בנבו]; וע"מ (מחוזי ת"א) 8280-11-16 אסרף נ' פקיד שומה היחידה הארצית לשומה [פורסם בנבו] (10.12.2018)). ההכרעה שבמחלוקת, איפוא, היא בדבר אופן יישומה של הלכה זו על נסיבות העניין שלפנינו, ולא בדבר עצם קיומה. מובן כי זו תקפה, מן הבחינה העקרונית, אף לנסיבות שונות מאלו שלפנינו. כדי להכריע במחלוקת האמורה, אעמוד תחילה על טיבו של מנגנון החילוט.